<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי על יבמות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
פוטרות צרותיהן, כדמפרש לקמן במתניתין שנשאת בתו של ראובן לשמעון אחיו ולו אשה אחרת ומת שמעון בלא בנים ונפלו שתיהן לפני ראובן ליבם אחת מהן בלבד כדקיימא לן בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים ועכשיו כשם שבתו אסורה משום ערוה אף צרתה ושתיהן פטורות בלא כלום דאפילו חליצה לא בעיאן כל זמן שאין שם אח אלא הוא, ובגמ' נמי יליף טעמא מקראי, ופוטר נמי צרת צרתה אף מן החליצה שאם היה לו לראובן אח אחר ונתיבמה לו אחת מנשותיו של אחיו המת כגון צרת בתו של ראובן ולו אשה אחרת ומת גם הוא ונפלו שתיהן לפני ראובן ליבום כשם שאותה צרה אסורה לו משום ערוה כך צרת צרתה של בתו נמי וכן עד סוף כל העולם וטעמא בגמ' או מקראי או מסברא.
בתו, בבתו מאנוסתו קא מיירי, וכן בת בתו ובת בנו דאילו (בנו) [בתו] מאשתו היינו בת אשתו דקא חשיב דכיון דכתיב אשה ובתה לא שנא ממנו ולא שנא מאחר משמע אבל בתו מאנוסתו לא ילפא מהכא דאשה דכתב בקרא על ידי קידושין משמע שהוא אשות ומהנה הנה נפקא בגמ' דערוה היא. חמותו ואם חמותו ואם חמיו, עריות הללו כדגמרינן בסנהדרין יש בכלל אשה ובתה בת בתה ובת בנה וכו' שכשם שאם נשא אשה אסור בבתה ובבת בתה כך אם נשא אשה אסור באמה ובאם אמה שני דורות למעלה ואם חמיו כאם חמותו דמיא. אחותו מאמו, ערוה היא לו וחוזרת לאחיו מן האב ואם נשאה ומת בלא בנים ונפלה לפני אחיה מן האם ליבום מתוך שערוה היא לו פוטרת צרתה עמה. אחות אמו, של ראובן ערוה היא לו ומותרת לינשא לשמעון אחיו מן האב ולא מן האם ומשכחת לה כגון שאביו של שמעון ושמעון נשואין שתי אחיות. אחות אשתו, שהיא ערוה עליו פטורה מן החליצה ומן היבום וצרתה נמי אסורה עליו.
אשת אחיו מן האם, ערוה היא לו דכתיב ערות אשת אחיך ודרשינן לה בפרק הבא על יבמתו אחיך בין מן האב ובין מן האם ועכשו אם מת לוי אחיו של ראובן מן האם ולא מן האב בלא בנים אין אשתו מותרת לראובן על ידי זיקה שהרי אין שם תורת יבום לפי שאין יבום נוהג אלא באחין מן האב כדלקמן בפרק שני דיליף אחוה אחוה מבני יעקב שהיו אחים מן האב ואותה אשה פוטרת צרתה כי האי גוונא שאם נשאה שמעון שהיה אחיו של ראובן מן האב ולו אשה אחרת ומת שמעון בלא בנים מתוך שאשת לוי שנשא שמעון ערוה היא לראובן משום אשת אח שלא הותרה לו על ידי זיקה כדפרשינן פוטרת צרתה עמה.
<h2>דף ב:</h2>
אשת אחיו שלא היה לו בעולמו, כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח אחר לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ועמדו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שרייה רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שריא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים דאפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה לו דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו ליבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאת ענוש כרת מאחר שפטרן הכתוב. וכלתו, שמת בנו ונשאה אחיו וכלתו אסורה לעולם עליו ואפילו לאחר [מיתת] בנו.
וכולן שמתו, שמתה בתו קודם לאחיו. או (מאנה) [מיאנו], והיכי משכחת מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה בפרק האיש מקדש מוקמינן לה כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה בה רשות והלכה ונשאת לאחיו ועודה קטנה יוצאה במיאון דהויא לה כיתומה בחיי האב שהרי קטנה היא ואין לאביה בה רשות, ואם מיאנה באחיו או נתגרשה מאחיו או היתה אילונית מתיבמת צרתה, ואפילו הכיר אחיו בבתו שהיא אילונית דלא הוו קידושי טעות צרתה מותרת כדפסק רבא ואע"ג דתני או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות דנשמע נמצאו אין מעיקרא לא הא אמר רבא תני שהיו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמיאנה ביבמה עקרא לה למצות יבום והרי היא כמי שלא היתה תחתיו ואין צרתה נאסרת משום צרת ערוה, וסתם לן כבית הלל דאמרי ממאנין בבעל וביבם בפרק בית שמאי.
ואין אתה יכול לומר וכו' שכבר ילדו, מאחר קודם שנשאו לאחיו הלכך לאו אילונית נינהו ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש [ל]קמן בפרק בית שמאי, ואע"ג דמשכחת בה מיאון על ידי קידושי טעות כדלקמן בפרק נושאין על האנוסה דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפסה מותרת ואיזו זו זו שקידושיה קידושי טעות דאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה, איכא מאן דפליג עלה דההיא דרב יהודה דהכי אמר רב כהנא משמא דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה לפני חכמים ולא היה כח בידם להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל וכו'.
מתני'. הלכה צרת בתו ונשאת, כלומר ונתיבמה לאחיו שני דהיכא דיש אחד ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ואם יבם אחיו השני את צרת בתו של אחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו כשם שצרת בתו פטורה שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לו עולמית כך צרת צרתה של בת דהיינו אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה וטעמא בגמ' מלצרור. ואפילו הן מאה, אחין והלכה צרת צרתה של בתו ונתיבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן אסורות על זה וכן לעולם.
מתני'. כל היכולה למאן, כל קטנה שהיא ערוה ויכולה למאן ולא מיאנה והרי נשואין שלה מדרבנן דקטנה אין לה יד לקבל קידושיה ואפילו מיאון לא בעיא הואיל ומדרבנן מקודשת לגביה, והא דבעיא גט מיאון שלא יהו נוהגין בה מנהג הפקר וכשמת אחיו נמצאת זיקת נפילתה מדרבנן הלכך אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתיבם אסורה מדרבנן ואעפ"י שאינה צרת ערוה על ידי קידושין דאורייתא כדמפרש טעמא בגמ' מפני שנראית כצרת ערוה.
<h2>דף ג:</h2>
גמ'. מנא הני מילי, דערוה וצרתה לעולם פטורות. עליה מה תלמוד [לומר], לכתוב לגלות ערותה בחייה ומשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו ולאחר מיתה מותרת. שומע אני, אפילו נפלה לפניו אחת מכל העריות תתיבם.
לצרור, צרות הרבה משמע, ואית דמפרשי לצרור ולא צרור לא היא ולא צרור שלה, וזה נראה עיקר דאילו צרת צרה לקמן בעי מנא הני מילי ומשיב אמר רב יהודה לצרור התורה ריבתה צרות הרבה אצל ערוה אחת.
כל דבר שחייבין [על] זדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בגמ' בפירקין ואחות אשה זדונה כרת כשאר עריות. אין לי אלא הן, שאר עריות.
אחות אשה מותרת לאחין ואסורה ליבם לפי שערוה היא לו יצאו עריות חמורות הואיל ואי אפשר לינשא לאחין מן האב צרותיהן מותרות כשנישאו לאחרים אבל עברו ונישאו לאחין לא צריך למעוטי דהא אין קדושין תופסין בהן. שאין צרה אלא מאח, מכאן היה למד שאין איסור צרות באחת מכל העריות אלא בזמן שנשואות לאחין (דבצרות) [דבמקום] מצוה נינהו דומיא דט"ו עריות.
אזהרה שמענו, שלא ליבם ערוה וצרתה והאי תנא סבר מזהירין מן הדין ובאלו הן הנשרפין פלוגתא. כי כל אשר יעשה, היינו כרת דבכולהו עריות, ובגמ' פריך טעמא דכתיב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מיבמא מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה, פירוש עשה דיבמה יבוא עליה ולא תעשה ואשה אל אחותה לא תקח, אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, פי' כדיליף בגמ' לא תעשה שיש בו כרת מי אמרינן, פירוש ואם כן עליה למאי איצטריך בלא עליה לא הוה סלקא דעתא דמיבמה דנצטריך עליה, ושקיל וטרי תלמודא בהא מילתא טובא ומסיק רבא אמר ערוה לא צריכה קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת כי איצטריך קרא למיסר צרה, ומקשי והא קתני אין לי אלא היא דתנא דברייתא יליף ערוה גופה אלמא אצטריך עליה, ומתרץ משום צרתה פי' משום דבעי למתני צרתה מנין, ומקשי והא קתני אין לי אלא הן פי' גבי שאר עריות, ומשני משום צרותיהן, ודייק רב אשי ממתני' דקתני פוטרות צרותיהן ואלו פטורות ופוטרות לא קתני שמע מינה, ומקשי תלמודא מאי שנא ערוה דלא צריכה קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת צרה נמי לא תבעי קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת פי' דכתיב לא תקח לצרור לא אחות אשה ולא צרתה וכתיב כרת בסוף העריות, ומסיק משמא דרבא כי איצטריך קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה פירוש דאי לא כתיב עליה הוה ילפינן מלצרור דצר(ו)ת אחות אשה אסורה מכל מקום, ובעי תלמודא מאי טעמא כלומר היכי מידריש התר מהכא, ומהדר אמר קרא עליה במקום עליה הוא דאסירה צרה שלא במקום עליה שריא צרה.
<h2>דף ח:</h2>
ור' נפקא ליה צרת ערוה וכו', דלית ליה דרשא דלצרור כדדרשינן ומפיק ליה לכדר' שמעון בפרק ארבעה אחין.
ה"ג בגמ' ור' האי עליה מיבעי ליה לכדתנן אין חייבין אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר שחייבין על זדונו כרת, ולא גרסינן הכא כרת ועל שגגתו חטאת, פירוש אין חייבין בית דין להביא פר העלם, ותנן נמי כל המצות שבתורה שחייבין על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת יחיד מביא כשבה או שעירה נשיא מביא שעיר משיח ובית דין מביאין פר ושעיר פר לעולה ושעיר לחטאת, מנא ה"מ דתנו רבנן ונודעה החטאת אשר (חטאה) [חטאו] עליה ר' אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה, פי' עליה בחייה באחות אשה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר שחייבין על זדונו כרת, ולא גרסינן הכא על שגגתו חטאת, (נשיא) [משיח] לאשמת העם כת' (הוי) [הרי] משיח (בצבור) [כצבור] יחיד ונשיא אתיא מצות מצות ולא בע"ז אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת צבור בע"ז אתיא מעיני מעיני פי' מפר העלם, יחיד ונשיא ומשיח מואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח במשמע ויו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון, ורבנן הך סברא מנא להו נפקא להו מדקא מקרי להו ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אשכחן יחיד ונשיא ומשיח בין בע"ז בין בשאר מצות צבור בין בע"ז בין בשאר מצות מנא לך אמר קרא ואם נפש ויו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ואתיא מעיני מעיני, ור' האי תורה אחת מאי עביד לה מיבעי ליה לכדתניא לפי שמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים יחידין בסקילה לפיכך ממונן פלט מרובין בסייף לפיכך ממונן אבד יכול יחלוקו בקרבנות ת"ל תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, (והנפש) מתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא טעמא דכתיב רחמנא תורה אחת הא לאו הכי הוה אמינא נחלוק מאי ניתי ניתי פר צבור בשאר מצות הוא דמיתי ליתי שעיר נשיא בשאר מצות הוא דמיתי פר לעולה ושעיר לחטאת צבור בע"ז הוא דמיתו ואלא מאי שעירה יחיד נמי היינו קרבנו כשבה בשאר מצות הוא דמיתי אצטריך סלקא דעתא אמינא הואיל וצבור בהוראה דע"ז מיתו פר לעולה ושעיר לחטאת אינהו נמי ליתי איפכא אי נמי צריכי ואין להם תקנה קמ"ל.
<h2>דף י.</h2>
היתה אמו נשואת אביו ונישאת לאחיו מאביו, לא תפסי בה קידושי שהרי אשת אביו בכרת ואמרינן לקמן בגמ' אין קידושין תופסין בחייבי כריתות לדברי הכל הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו ליבום לפני בנה דלאו אשת המת הואי ואינה פוטרת צרתה.
<h2>דף י:</h2>
היתה אמו אנוסת אביו ונישאת לאחיו מאביו, קידושין תופסין בה ואפילו לר' יהודה דאמר קידושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצאת צרתה צרת ערוה ופטורה. ואעפ"י ששנו וכו', האי פתק במתני' ואליבא דלוי קאי חשיב אמו אנוסת אביו בהדי הנך ט"ו עריות דמתני' ואמו דקתני בשש עריות חמורות לאו היינו אמו אנוסת אביו אלא אמו נשואת אביו ואורחיה דתנא למתני אמו שהיא אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו והיינו דתני ברישא אמו והדר תני אשת אביו ולא תנא ברישא אשת אביו דתהוי אמו בכלל לאורויי דדוקא קתני אמו אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו הילכך לא חשיבא ליה הך פירכא דלעיל דפריך בגמ' היינו אשת אביו.
פיסקא. [לשון הרי"ף מקידושין מ"ד ע"ב] וכולן אם מתו וכו' מותיב רב כהנא וכולן אם מתו וכו', ברישא גרסינן התם אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה אע"ג דשידכו מותיב רב כהנא וכולן אם מתו וכו' וכולן ט"ו עריות ששנינו שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם מתו קודם שמת הבעל או מיאנו בבעל או נתגרשו דכשמת ונפלה הצרה לפני יבם לאו צרת ערוה [נינהו] וקתני בתו באותן ט"ו וקאמר דאם מיאנה באחי אביה שהוא בעלה ומת לאחר מאון צרתה מתיבמת לאביה אלמא יש לנו בת ממאנת בחיי אביה. ואי דקידשה אביה לאחיו במיאון סגי ליה, בתימא והלא זיכתה תורה לאב בקידושי בתו. אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון, ותיובתא דעולא. מעשה יתומה בחיי האב, פירשנו במשנה.
<h2>דף יא.</h2>
צרת סוטה, היה נשוי שתי נשים וזינתה אחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה. מאי טעמא טומאה כתיב בה, ונסתרה והיא נטמאה וכתיב אחרי אשר הוטמאה.
כעריות, דכתיב בהו אל תטמאו בכל אלה ואע"ג דלא כתיב בה כרת בסוטה ואנן לא מצינן למגמר אלא הנך דדמו לאחות אשה כדאמרינן בריש פרקין מה אחות אשה מיוחדת כיון דבלשון טומאה כתיב כשאר עריות לאחשובי איסורא כאחות אשה היא ומאחות אשה ילפא.
כדי טומאה, בפ"ק דסוטה. אסורה לבעלה, (שזינת) שרגלים לדבר [שזינת] שהרי קינא לה ונסתרה. ואסורה לאכול בתרומה, אם בת כהן היא אסורה בתרומה דבי נשה דנפסלת מן התרומה משזינת כדאמרינן ונטמאה ונטמאה ונטמאה שלשה פעמים א' לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. ואם מת בעלה חולצת, והא הכא סוטה ספק דאורייתא היא דכתיב והיא נטמאה והיא לא נטמאה ואמרינן במסכת סוטה אם נטמאת למה שותה ואם לא נטמאת למה משקה מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה וקתני חולצת ואם איתא דאסורה כעריות אפילו חליצה לא בעיא. ולא מתיבמת, [ילפינן ב]פרק קמא דסוטה דאמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם.
<h2>דף יא:</h2>
סוטה ודאי, שיש לה עדים שנבעלה ואם קדם קינוי וסתירה אפילו עד אחד נאמן כדכתיב ועד אין בה ודרשינן בפ"ק דסוטה ועד אין בה תרי אלא חד. סוטה ספק, נכנסה לסתר ואין ידוע אם נבעלה.
מן הנשואין, שנשאת לאחר [דכתיב] לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחרי אשר הוטמאה שנבעלה לאחר ונשאת לו. אחד זו ואחד זו אסורה, (וכתיב) [דכתיב] והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה. לרבות סוטה שנסתרה, מוקי לה בגמ' סוטה הנבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא, ומקשי נבעלה טומאה כתיב בה, ומתרץ למיקם עליה בלאו דלא יוכל בעלה וגו' גבי מחזיר גרושתו כתיב וגבי אשתו סוטה נמי קאי עלה בלאו מרבוי דהוטמאה, ור' יוסי בן כפר דדריש אשר הוטמאה לגופיה למחזיר גרושתו מן הנשואין לאו בסוטה לית ליה ואפילו זינת בעדים.
הויה ואישות כתיב בה, הויה דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ואשות דכתיב או כי ימות האיש האחרון וגו' והדר כתיב לא יוכל יצאת גרושה שזינת שאין לה לא הויה ולא אישות על אותו שבא עליה בזנות דלא קאי עלה בעל בלאו, וסוטה ספק כגון שקינא לה בעלה ונסתרה ומתה קודם שישקנה או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתיבמת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת.
צרתה מהו, להתיבם היא גופה לא קא מיבעיא ליה קל וחומר במותר לה במי שהיה מותר לה דהיינו בעלה הראשון נאסרה עליו עכשו משום (שאם ד)לאו דלא יוכל כשנשאת לאחר, באסור לה כגון יבם שלא היתה לו שעת הכושר אצלה משום אסור אשת אח לא כל שכן שתאסר עליו עכשיו אפילו במקום יבום, כי קא מיבעיא ליה צרתה מי אלים קל וחומר למדחי צרה או לא. היא וצרתה סלקא דעתא, הא כתיב בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים. תריץ הכי היא חולצת וצרתה או וכו', ותפשוט דהיא גופה אמרינן קל וחומר במקום מצוה ולהכי אינה מתיבמת וצרתה לא אלים קל וחומר למדחייה וחולצת או מתיבמת.
<h2>דף יב.</h2>
צרת ממאנת, יתומה קטנה שנפלה ליבום לפני האחין ומיאנה באחד מהם שפקעה מעליה קדושי ראשון שהיא זקוקה בהן ליבם זה. צרת אילונית מותרת, דלאו ערוה שיש בה כרת היא דומיא דאחות אשה. צרת מחזיר גרושתו משנשאת, דלא אלים קל וחומר למדחי צרה.
לגבי אחיו של יבם שריא וחולצת ולא מתיבמת, שהרי לא מיאנה בהן ולא פקעה כנגדם קידושי בעלה דהכי קאמרה ליה לזה בך הוא דלא רעינא הא באחר רעינא לפיכך מותרת לזה שלא מיאנה כנגדו אבל ליבם שמיאנה אסורה דמיאון עקר לה לזיקה וקיימא עליה באשת אח ואם תאמר נשואי קמאי עקרא והרי היא נכרית אצלו ומותרת לו כיון דלא עקרא זיקה דכולהו אחין מינה דלחד מינייהו קאמרא בך הוא דלא רעינא דמשמע הא בחברך רעינא הלכך לא פקעא מיניה לגמרי איסור אשת אח דתהוי כנכרית אצלו.
אילונית, דכרניתא דלא ילדה כמו איל מן הצאן. פרט לאילונית שאינה יולדת, מאשר תלד מפיק ליה דקרא הוא. ומחזיר גרושתו משנשאת וכו', אסירא מקל וחומר דאמרינן לעיל ובלא חליצה לא מיפטרא דלאו ערוה היא ולא כתיב בה נטמאה כדלקמן.
<h2>דף יב:</h2>
ואפילו הכיר בה וכו', ואפילו בהך אילונית שהכיר בה בעלה וקיימא לשום אשה לא הויא אשת אח לאסור צרתה משום צרת בתו משום דהויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה דאילו לא היתה אילונית בתו תהא אסורה עליו משום דרחמנא פטרה מיניה אף במקום יבום ונמצאת בתו אילונית ערוה שלא במקום מצוה והרי צרתה מותרת דלא אסר רחמנא צרת ערוה אלא במקום מצוה דכתיב לצרור לגלות ערותה עליה בחייה במקום עליה הוא דאסירה שלא במקום עליה שריא. מ"ר ובהלכות גדולות נמצא.
פיסקא. ואי אתה יכול לומר וכו' משמשות במוך, לאחר תשמיש נותנת מוך באותו מקום לשאוב הזרע ולא קאמרינן הותר להן לשמש במוך ואין כאן משום השחתת הזרע שהרי אשה אינה מצווה בפריה ורביה כדלקמן במכלתין אלא עצה טובה קא משמע לן שצריכות לשמש במוך וכן פירש רבנו תם זצ"ל. פי' אחר נותנת מוך באותו מקום קודם תשמיש.
סנדל, כדאמרינן במסכת נדה סנדל דומה לדג שבים וקיימא לן במסכת נדה שאין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחה האחד את חבירו ופוחס צורתו.
שמא תגמול את בנה וימות, אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מהניק כמו ויגמל.
ואי זו היא קטנה, הראויה שתלד. מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד, שנה אחת קודם לנערות. פחות מכאן, פחות מאחת עשרה ודאי לא תתעבר. ויותר על שנים עשרה אם תתעבר לא תמות הלכך משמשות כדרכן והולכות ומדקאמר ושמא תמות ולא תנא שמא תתעבר ותמות דלהוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי.
מצינו חמות ממאנת, כגון שילדה בקטנותה בת בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה וקידש אדם את בתה ונמצאת חמות זו קטנה וראויה למאן כל אותה שנה.
בנים הרי הן כסימנין, הלכך אין לך יולדת ממאנת ואפילו היא קטנה. ואפילו לר' יהודה דאמר, במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות היא ממאנת. עד שירבה השחור, התם מפרש לא שירבה ממש אלא כדי שיהו שתי שערות שוכבות ונראה כמי שיש שם הרבה. על הלבן לא גרסינן.
<h2>דף יג.</h2>
אין בנים בלא סימנין, והיולדת בקטנות חזקה הביאה סימנין ומשהביאה סימנין בתוך שנת י"ב לא תמאן דהני סימנין גמורין נינהו, דסבירא ליה לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן לענין סימנין ולא אמרינן שומא נינהו. ואפילו למאן דאמר אין חוששין, פלוגתא בפרק יוצא דופן גבי קטנה דלאחר י"ב שנה אינה ממאנת אע"ג דבדקוה ולא אשכחן דחוששין שמא נשרו ופליגי בהכי רב כהנא ורב פפי. משום צער לידה חיישינן, שמא נשרו הלכך אי אפשר לבדוק.
גמ'. מנא הני מילי, דצרת צרתה פטורה והכא מוכח דלא גרסי' בהך ברייתא דמיתי בשמעתא קמיתא בפרקין צרות צרותיהן מנין ת"ל לצרור וכו' דצרת צרה לא נפקא ליה עד השתא. סברא הוא, דקרא לצרור לחוד הוא דאתא דצרות צרות ממילא הוא דהויאן. דבמקום ערוה קיימא, כלומר דכערוה שוייה רחמנא כדילפינן לא אחות ולא צרור הלכך צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא ואסורה כצרה גופה וכן לעולם.
גמ'. ולא שנא כנס ולבסוף גירש, ואפילו כנס הבעל את הצרה ולבסוף גירש את בת אחיו דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין אפילו הכי קא שרינא לה ליבום כדקתני ומתה בתו או שנתגרשה צרתה מותרת הואיל ובשעת נפילה לא היו צרות זו לזו.
אמאי תמאן השתא, כלומר לאחר מיתת הבעל מלמדין אותה שתמאן כשהיא קטנה ותעקור נישואים הראשונים של מת שלא תהא לה זיקה אצל יבם ושוב אין זו צרתה ותתיבם מדלא קאמרינן הכי מסייעא ליה לר' אושעיא דאמר אחד מן האחין שעשה מאמר בקטנה מהני לה מיאון להפקיע המאמר ולומר אי אפשי במאמר יבמי ושוב אינה צריכה ממנו גט אבל לא מהני מיאון להפקיע זיקת יבום מעליה לגמרי שלא תהא צריכה הימנו חליצה דודאי או חליצה או יבום בעיא, (ל)טעמא דר' אושעיא מפרש בפרק בית שמאי משום דמאמר מדעתה עקרא זיקא דבעל כרחה לא מציא עקרא.
צרת ערוה שאני, להתיר צרת ערוה קתני מתני' דלא מהני מיאון דהשתא כדי שתתיבם צרתה משום הא דתני רמי בר יחזקאל אבל כי האי גוונא דקא מיירי ר' אושעיא בממאנת בעלמא שאינה צרת ערוה אימא דממאנת לזיקתו להפקיע נישואי בעלה מעליה ותנשא לאחר דאיסור קל הוא דליכא אלא איסור לאו [לא תהיה] אשת המת לאיש זר.
מיאנה, כלתו נכרית בבעלה מותרת לחמיה ועקרתינהו לנישואין והויא לה כמפותת בנו ומותרת, אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם אע"ג דנישואין קמאי עקרא אסורה לאביו. אלמא משעת נפילה נראית ככלתו, משעה שנפלה להתיבם ונזקקה ליבם מחמת נישואי הראשון נראין אותן נישואין גמורין להיות אשת המת כלתו של זה הכא נמי בצרת הבת משעת נפילה שנזקקה הבת ליבם מחמת קדושי הראשון נראין נישואיה נישואין גמורין להיות אשת המת וצרתה צרת הבת ולא מהני מיאון למשרייה לצרתה דאי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת בעלמא.
מתני'. שש עריות, יש שחמורות מאלו ומהו חומר שלהן שנשואות לאחרים כלומר שאינן יכולות להנשא לאחין של זה מאביו שיבוא לו בהן זיקת יבום ואין נשואות לעולם אלא למי שאין זיקת יבום בא מהן לזה ואם מתו בעליהן צרותיהן מותרות להנשא לזה.
אמו, אינה יכולה להנשא לאחין מאביו שהרי היא אשת האב וכן אשת אביו ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו ואין בהם צד יבום על זה לעולם ואם נשאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לפניו ליבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה הכתוב לצרת ערוה ממנו עמדה עליו עולמית באיסור אשת אח שיש לו בנים אבל צרת ערוה שלא נפלה עליו ליבום כגון צרות דהנך שש מותרות לו והוא הדין נמי לט"ו עריות שאם נישאו לאחרים צרותיהן מותרות אלא אפילו שש עריות שאסורות לינשא לאחיו של זה צרותיהן מותרות שאין צרת ערוה אלא במקום היבום ואין עריות בתורה אלא הנך ט"ו והנך שש חוץ מנערה המאורסה ואשת איש דלא שייכי למחשב הכא דצרותיהן באיסור ערוה כמותן ואנוסת אביו ומפותת אביו לא חשיב בהדי הנך שש דלא פסיקן ליה דתהוי ערוה דפלוגתא דר' יהודה ורבנן בגמ'.
[לשון הרי"ף] אשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס, דכתיב ולא ימחה שמו מישראל פרט לזה ששמו מחוי. ואשת אח מן האם, דכתיב המיוחדין בנחלה פרט לאחין מן האם. אשת גר ואשת עבד משוחרר, לקמיה מפרש. אילונית, דכתיב אשר תלד פרט לאילונית. החרשת והשוטה מתיבמות ולא חולצות, לפי שאינן באמר ואמרה. איסור מצוה, שניות מדברי סופרים. ואיסור קדושה, אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושאר חייבי לאוין בדין הוא דאתי עשה ודחי את לא תעשה אלא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הכי מפר' בפרק כיצד. קידש אחת משתי אחיות, דלמא פגע באחות זקוקתו. או שנתערב(ה) ולדה בולד כלתה, פירוש אשת יעקב ואשת ראובן בנו היו שתיהן מעוברות וילדו במחבואה אחת ויש ליעקב בן אחר ושמו שמעון מתו הספקות מותר שמעון ליבם שתיהן לפי שהאחת אשת אחיו והאחרת אשת בן אחיו והיא מותרת לו אבל מת שמעון חולצין שני הספקות לאשתו ואסור אחד מהן ליבמה שמא הוא בן הכלה ונמצא מיבם אשת אחי אביו. מי שלא שהת אחר בעלה ג' חדשים, ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון והיו לה בנים מן הראשון ומן השני אם מת זה הבן הספק בני הראשון ובני האחרון חולצין לאשתו ולא מיבמין שכל אחד מהם שיבוא ליבם שמא אינו אחיו מאביו והרי הוא אחיו מאמו בודאי ואשת אחיו מאמו אסורה על האדם לעולם משום ערוה וכן זה הבן הספק חולץ לנשותיהן ולא מיבם. ואסור לקיימן, (שפצוע) [אפצוע] דכה וכרות שפכה מהדר ולא אזקן.
מתני'. מתירין את הצרות, של ט"ו נשים ליבם לאחין דלא דרשי לצרור. חלצו, הצרות לבית שמאי פסולות מן הכהונה דאליבייהו חליצה מעליא בעו וחלוצה אסורה מדרבנן כגרושה, לבית הלל דאסרי הצרות לאחין פטורות אף מן החליצה וחליצה זו אינה כלום ולא פוסלתן לכהן.
<h2>דף יג:</h2>
נתיבמו, הצרות לאחין [בית שמאי] מכשירין הולדות דלא ממזרין נינהו, ובית הלל פוסלין הולדות דממזרין נינהו מחייבי כריתות דהא קיימי עליהו בכרת אליבייהו. לישנא אחרינא בית שמאי מכשירין אותה לכהונה ובית הלל פוסלין דזונה היא ופסולה לכהן ומתרומה דבי נשה נמי מיפסלא בבעילה דחייבי כריתות [היא] דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לה אלמנות וגירושין בה ובבעילת חייבי לאוין נמי דכתיב כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה בפרק אלמנה לכהן גדול.
לא נמנעו וכו', ואעפ"י שבני הצרות שנתיבמו כבית שמאי ממזרין הן [לבית הלל שהרי] באיסור אשת אח הם עליהם ואשת אח הוא בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרין הן כדאמרינן בפרקין אפילו הכי לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי לפי שהיו מודיעין להן אותן הבאות מן הצרות ופורשין. על גב אלו, אלו משאילין כליהם לאלו.
גמ'. מגלה נקראת וכו', לא פחות מי"א ולא יותר על ט"ו כדמפרש בפרק קמא דמגלה.
לא תעשו אגודות אגודות, חבורות חבורות הללו תורה אחת לעצמן והללו תורה אחת לעצמן, בגמ' פריך האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת, ומתרץ אם כן לימא קרא לא תגודו דמשמע אגודות כמו גד (יגוד) [גדוד] יגודנו לא תתגודדו לרבות חבורה דאין גדידה בלא שני דלתין דכתיב ויתגודדו כמשפטם. פלג מורין, חציין מורין כבית שמאי.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, פוטרת צרתה הא לחודה קא מפרש משום דבעי לאשמועינן פלוגתא דר' שמעון. שני אחין, בחד אחא הוה משכחת לה נמי כגון שמת ונולד לו אח ונפלה לפניו אשת המת אבל כי האי גוונא ליכא צרות שכל אותן הנשים הנופלות לפניו מאחיו כולן אסורות עליו משום נשי אחיו שלא היה בעולמו ולא משום צרות.
ואח"כ ייבם השני את אשת אחיו, ולו אשה אחרת. ומת הראשונה, אשתו של אח הראשון יוצאה בלא יבום ובלא חליצה ומותרת לשוק והשניה היא אשת היבם שמת שהיתה צרתה של יבמתו.
עשה בה מאמר, לא ייבם אחר שנולד האח אלא עשה בה מאמר ולא הספיק לכנסה עד שמת. חולצת ולא מתיבמת, דקידושי מאמר דרבנן נינהו ואמור רבנן כיון דעבד בה מאמר לא תתיבם שניה דאשתו היא במקצת על ידי מאמר והרי שניה צרה לאשת אחיו שלא היה בעולמו ובלא חליצה נמי לא תצא דמאמר אינו קונה לגמרי למהוי שניה צרתה למפטר בלא כלום, ובגמ' מפרש דהוא הדין נמי בזיקה לחודה כי לא עבד בה מאמר והא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור.
<h2>דף יז:</h2>
גמ'. המיוחדין בנחלה, כגון אחיו מן האב ששניהן חולקין בנחלת האב אבל אחים מן האם אינן מיוחדין בנחלה אחת שזה נוחל את אביו וזה נוחל את אביו ועיקר נחלה אינה אלא מן האם, ובגמ' יליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ואצטריך למכתב אחים ואצטריך למכתב יחדו דאי כתב רחמנא אחים הוה אמינא ניליף אחים מלוט כתב רחמנא יחדו ואי כתב רחמנא יחדו הוה אמינא עד דמיחדי באבא ואימא צריכה, ובגמ' מפרש לה שפיר.
יש זיקה, זיק יבום ככנוסה הויא ואוסרת אימה על היבם משום חמות. שומרת יבם שקידש אחיו, של יבם את אחותה של יבמה (ונפלה) [ונתלה] היבום באחיו. משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרין לו, לזה שקידש אחות יבמתו, המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתך היא הואיל ולאחר שנזדקקה אחותה לפניך קידשתה את זו וצריך להמתין עד שתתיבם היבמה לאחיו דפקעה זיקה.
הני מילי בחד, שנפלה לפני יבם אחד הוא דחשובה זיקה להיות אסור בקרובותיה. אבל בתרי, שנפלה לפני שני יבמין דלא מיחדא זיקה לגבי חד אין זיקה קמ"ל.
<h2>דף יח.</h2>
הני מילי מחיים, דבשומרת יבם מיירי ר' יהודה. פקעה לה זיקה, וישתרי באמה. קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה, עד דעבד בה מעשה דאי חליץ לה אחד מן האחים הוא אסור בקרובותיה דקרובת חלוצה מדרבנן בהחולץ ושאר האחים הותרו בקרובותיה דפקעה להו זיקה מיניהו על ידי חליצתו של זה [ו]זיקת כל היבום על זה שחלץ ושאר האחים לית להו מידי בזיקה אבל מיתה לא מפקעא זיקה.
<h2>דף יח:</h2>
ואח"כ נולד להם אח, אעפ"י שמצאה תחת השני הרי היא עליו באיסור אשת אח שלא היה בעולמו כדאמרינן טעמא בגמ' עדיין יבומין הראשונים עליה.
עשה בה השני מאמר, דלא ייבם עדיין ומת השני. חולצת ולא מתיבמת, כדפרשינן דמאמר אהני ולא אהני. ור' שמעון לא מהדר אלא איבם ממש דאי אעשה בה מאמר היכי כי נימא מיבם לאי זו שירצה והא אמרינן בגמ' מספקא ליה אי ככנוסה דמיא או לא והויא לה אשת אחיו שלא היה בעולמו שעדיין לא היתה מעולם אשתו של שני גמורה ותו דקאמר ר' שמעון בגמ' שאם חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה משום דמספקא ליה אי מאמר ככנוסה דמיא או לא ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי, [ו]מוקי רב פפא בגמ' דלא פליג ר' שמעון אלא אסיפא דהיינו יבם ואח"כ נולד דכי אשכחה בהיתרא אשכחה אבל ארישא דהיינו נולד ואח"כ יבם לא פליג ותרוייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני כלומר אורחיה דתנא למיכפל ומיתנא מילתא דאתיא מקל וחומר כגון שנולד ולבסוף ייבם דלא צריך למיתני דהא אף ביבם ואח"כ נולד אסרי.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. איסור מצוה ואיסור קדושה, מפרשינן לקמן במשנה. חולצת ולא מתיבמת, באיסור דחייבי לאוין יבומי לא כדאמרינן בגמ' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ושניות מדברי סופרים מדרבנן מיהו לא אלימי למפטרה בלא כלום.
אחותה, של ערוה. או חולצת או מתיבמת, ולא דמי כמאן דנסיב אחות זקוקתו שהאחרת אינה זקוקתו שהרי אסורה עליו. שניות, לעריות ובגמ' מפרש לה לקמן. ממזרת ונתינה לישראל, חייבי לאוין ממזרת לא יבוא ממזר נתינה לא תתחתן בם דכתיב בשבע אומות ונתינים מז' אומות הם דכתיב ויאמר ישראל אל החוי אולי בקרבי אתה יושב לקמן בפרק הערל.
אלמנה לכהן גדול, שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנת המת לפניו. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, כגון שעבר ונשא אחיו גרושה או חלוצה ומת ונפלו לפני זה ליבום צריכה חליצה שהרי תפסו לו לראשון קידושין בה דקידושין תופסין בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לזה שהוא כהן ואפטורי בלא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפינן מאחות אשה בפרק קמא אי נמי אחיו חלל היה ויכול לכנוס גרושה וחלוצה.
גמ'. אלמנה לכהן גדול וכו', בגמרא מקשי קא פסיק ותאני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנישואין אין עשה פירוש דיבמה יבוא עליה דוחה את לא תעשה ועשה, לא תעשה אלמנה לא יקח עשה דכתיב כי אם בתולה מעמיו וגו' בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה, אלא אלמנה מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה, ומשני אלא אמר רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה פירוש דלא מצי למדחי דהא איקיים ליה עשה שכבר קנאה וקיים בה מצות יבום מביאה ראשונה כדקתני בברייתא גבי פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שניה דבלאו קימי עלה.
<h2>דף כא.</h2>
בגמ' מיתי סמך לשניות ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. תנו רבנן מהן שניות וכו' אם אביו, מיחלפא באם אמו דשניה היא וגזור רבנן עליה ואע"ג דגזירה לגזירה הוא הא אמרינן בגמ' משום דתרוייהו דבי אימא רבתי קרו להו כל שיש בהן שום אימות קורין להן הבנים אימא רבתי כגון אם אביו ואם אמו הלכך אתי לאיחלופי. אשת אביו ערוה אשת אבי אביו שניה ומשום אשת אבי אביו גזור אאשת אבי אמו וטעמא מפרש בגמ' כולה דבי אבה רבה קרו להו.
אשת אחי האב מן האם, שניה היא לאשת אחי האב מן האב דהויא ערוה דאורייתא דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב ומוקמינן לה בהבא על יבמתו באשת אחי האב מן האב ומשום אשת אחי האב מן האם דשניה היא גזרו נמי על אשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב ומיחלפן אבל באשת אחי האם מן האם דליכא שום צד אם לא גזור בה בברייתא, ובגמ' באעי לה ופשיט לה לאיסורא וקבע לה רבנו בגוף הברייתא.
כלת בתו, אשת בן בתו וגזור עלה משום כלת בנו וכלת בנו משום כלתו. באשת חמיו, שאינה חמותו ולא גזור בה רבנן משום חמותו כדאמרינן בגמ' דלא גזרו שניות על חמותו כגון אשת חמיו מותרת וכן בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת, וכן בן חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת וכן חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת וכן בת חורגו ערוה אשת בן חורגו מותרת, טעמא דכל הני דלא מקרב להו עד דאיכא תרי קידושי כגון אשת חמיו בקידושין שקידש זה את אשתו נתקרב זה אצלו ועדיין אשת חמיו רחוקה לו כל זמן שלא קידשה חמיו וכן כולהו.
וחורגו מותר באשתו, של בעל אמו וגם בבתו שהיתה לו מאשה אחרת ומילתא פשיטא היא ותנא כולהו קא חשיב אזיל הי שריין והי אסירן. ואשת חורגו, כלומר נמצאת אשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך דמותר אדם באשת חורגו ובתי אסורה לך כדאמרינן אסור אדם בבת חורגו.
דאורייתא היא, ואמאי תני לה בהדיה שניות. תימא נמי אני מותרת לך ובתי אסורה לך, דמשמע אע"ג דבתי אסורה לך משום אחות אשתך בדידי לא גזרו רבנן וליתני נמי מותר באשת חמיו ואסור בבתה ואשת חמיו אומר[ת] וכו'. איסור בת חורגו פסיקא ליה דאפילו לאחר מיתת אשתו אסור בבת בנה אהכי תני לה אבל בת אשת חמיו לאו אסורא פסיקא דניקו בה כל שעתא הוא שהרי אחר מיתת אשתו מותר בה דאחות אשתו מותרת לו לאחר מיתה ומשום דלאו פסיק איסורה לא תני לה.
ארבע נשים, שנו חכמים באותן שניות שיש להן הפסק דמשניות ואילך פסק איסורן והשלישיות מותרות. ונקיט רב (לידה) [בידיה] תלת, נקיט רב בידיה לפרושי תלת מהנך ארבע אבל רביעית לא הוה ידע מאי היא אבל גמרה הוה גמיר דארבע נינהו. אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלת בתו וכל הני יש להן הפסק דלא אסרו לא אשת אחי אבי האם מן האב ולא אשת אחי אבי האב מן האם ולא כלת בת בתו אבל כולהו הנך אין להם הפסק שלמעלה מהן עד סוף הדורות הויא נמי שניה כגון אבי אמו וכן אשת אבי אביו למעלה מהן עד עולם כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אביו אשת אבי אמו אין לה הפסק ואסורה אף אשת אבי אבי אמו וכלת בן בן בנו וטעמא בהני תלת דאמר יש להן הפסק משום דלא שייכא בהו ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדידה ערוה דאורייתא כגון אמו וכן אשת אבי אביו יש בדידה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בדידה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו, ואשת אבי אמו אע"ג דלא שכיח גביה ערוה דאורייתא אין לה הפסק משום דמיחלפא באשת אבי אבי אביו דאי אמרת יש לה הפסק אתו למימר באשת אבי אביו יש לה הפסק וכלת בנו נמי אין לה הפסק וכלת בן בנו אסורה הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלתו דאורייתא. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, יש לה הפסק הואיל ולא שכיח למטה דידה ערוה דאורייתא ולא חיישינן דמיחלפא באשת אבי אביו דהתם שכיח דאזיל למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבא טפי מאמו הלכך לא מיחלפא.
<h2>דף כב.</h2>
שלישי שבבנו, דור שלישי הבא מבנו כגון בת בן בנו הויא שניה וכן דור שלישי שבבתו כגון בת בת בתו שניה (אבל עד שלישי) [שהרי בת בתו] הוי ערוה. שבבן אשתו, בת בן בנה. ושבבת אשתו, בת (בת) [בן] בתה שניה אבל למעלה מדור שלישי הוי ערוה כגון בת בנה ובת בתה.
רביעי שבחמיו, דור רביעי שבחמיו כגון אם אם חמיו שהוא דור רביעי לאשתו וכי האי גוונא נמי רביעי שבחמותו עד ארבעה דורות למעלה יש בה ערוה ורביעית שניה אלו הן אשתו וחמותו שהיא ערוה ואם אם חמותו שניה.
רבנו משה בר מיימון זצ"ל, מנין שניות עשרים, א' אם אמו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה, ב' ואם אבי אמו בלבד, ג' ואם אביו וזו אין לה הפסק אלא אם אם אם אביו עד למעלה אסורה, ד' ואם אבי אביו בלבד, ה' ואשת אבי אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו, ו' אשת אבי אמו בלבד, ז' ואשת אחי האב מן האם, ח' ואשת אחי האב בין מן האם בין מן האב, ט' וכלת בנו וזו אין לה הפסק כלת בן בן בנו עד סוף העולם אסורה עד שתהיה אשת אחד ממנו שניה על יעקב אבינו, י' וכלת בתו בלבד, י"א ובת בת בנו בלבד, י"ב ובת בן בנו בלבד, י"ג ובת בת בתו בלבד, [י"ד ובת בן בתו בלבד], ט"ו ובת בן בן אשתו בלבד, ט"ז ובת בת בת אשתו בלבד, י"ז ואם אם אבי אשתו בלבד, י"ח ואם אם אם אשתו בלבד, י"ט ואם אב אם אשתו בלבד, כ' ואם אב אבי אשתו בלבד, נמצאו השניות שאין להן הפסק ארבע אם האם עד למעלה ואם האב עד למעלה ואשת אבי האב עד למעלה ואשת בן בנו עד למטה, עד כאן מדבריו ז"ל.
כי קאמר רב, מהנך דקא חשיב במתני' דלעיל ארבע נשים יש להן הפסק שלישי ורביעי דתאני ר' חייא לעיל דוקא קאמר דבטפי לא גזור משום דיש להם הפסק. ולא איפשיטא בהדיא, וכיון דלא איפשיטא בהדיא עבדינן לקולא דיש להן הפסק דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא. ירושלמי אם אבי אביו, מכאן יראה מה שאמרה הברייתא אם אביו וקיימא לן שאין לה הפסק כגון אם אם אביו עד למעלה אסורה ולא כמו שפירשנו למעלה לפירוש רבנו שלמה ז"ל אם אבי אביו דאם כן דהוי בכלל הברייתא מה הוסיף בר קפרא.
[לשון הרי"ף] אשת אחי אביו אסורה לו, ערוה היא מן התורה ומילתא דפשיטא היא אלא משום דבעי למיתני ובתו מותרת לו דלא גזרינן על בתה בשבילה אעפ"י שהיא ערוה בתה מותרת. ואחי אביו מותר באשתו ובבתו, אשמעינן דאע"ג דאשת אחיו ערוה אשת בן אחיו ובת בן אחיו מותרות לא גזרינן אטו דידה וכן תאמר בכולם. המחזיר גרושתו משנישאת חולצת, שהרי זקוקה היא דלאו שאין בו כרת ותפשי בה קידושי אחיו ולא אלים לאו למיפטרא בלא כלום. ולא מתיבמת, שהרי עומדת עליו בלאו דלא יוכל. צרתה מתיבמת, דהא דכתיב אחרי אשר הוטמאה לא קאי אמחזיר גרושתו דתימא היא וצרתה פטורות כעריות אלא אסוטה ודאית קאי כדמפרש' (בבבא) [בפרקא] קמא. הבא עליהן שוגג או מזיד פסלה וכו', דתנן בפרק הבא על יבמתו וכן הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול וכו' פסל ולא חלק בין ביאה לביאה. שניות וכו' אין להם כתובה, לקמן בפרק יש מותרות מפרש מנה מאתים אין לה לשניה אבל תוספת יש לה. עריות פוטרות צרותיהן, דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת דבין עריות בין צרות בכרת דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור ואכולהו עריות כתיב ונכרתו. שניות חולצות ולא מתיבמות, שהרי אסורות מדרבנן.
לקדושה קלה, מה שהיה אסור להם בגיותן הותר להן ביהדותן. אבל בשניות מותרין, ולאו בהנך שניות דאתיין ליה אחר שנתגייר על ידי אשתו דהרי הוא כישראל לכל דבריו אלא בשניות לעריות שלו ועריות שלו לא משכחת שיהו להן שניות אלא אמו שאם היה גר נשוי אם אמו לא יוציא.
אחים מן האם לא יעידו, זה על זה דאחים גמורים הם שיש להן קורבת אם דהא ודאי אמו היא ודילמא אתי לאסהודי נמי תרי אחין ישראל. ואם העידו עדותן עדות, דכקטן שנולד דמי. מעידין לכתחלה, דרחמנא אפקריה לזרע גוי דכתיב וזרמת סוסים זרמתם הילכך קורבתה אינה קורבה. ומאי שנא עדות מערוה, דגבי עדות לא דיינינן להו כישראל וגבי ערוה דיינינן להו כישראל ואע"ג דאמרינן שלא יאמרו (באים) [באנו] מקדושה חמורה לקדושה קלה הא ודאי עיקר טעמא לא משום הכי הוא. לכל מסורה, ואי שרית ליה לקיומה אתי למשרי נמי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגוי משום דכקטן שנולד דמי ואין קורבתן חשובה קורבה אצל גיות. לבית דין מסורה, והן יודעין דכקטן שנולד דמי ואין קורבתן חשובה וכשרין לעדות אחת שני אחין.
מתני'. ואחיו הוא לכל דבר, מפרש בגמ'. שפחה ונכרית, וולדה בתרה אזיל כדיליף בגמ'. על מכתו ועל קללתו, אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה.
אמרי רבוואתא הני מילי שפחה (דאחרת) [דאחרים] דומיא דנכרית וכו', אמר רב האיי גאון ז"ל בתשובותיו שחזר בו רב נטרונאי גאון ז"ל וכן אמר רב יהודאי גאון שאינו קרוי בנו לפי שאינו נזרע בקדושה וכן פסק רבנו משה ז"ל וזה לשונו הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע תתיבם לאחיו ואעפ"י שבנה ממנו קיים שכבר שחררו עד כאן לשונו אם כן אינו בנו לאו לענין ירושה ולא לענין יבום.
גמ'. לאיתויי ממזר, בגמ' פריך פשיטא, ומתרץ סלקא דעתא אמינא לילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרין ולא פסולין אף כאן כשר ולא פסול קא משמע לן, ואימא הכי נמי מדלענין יבום מיפטר פטר דבן כל דהוא אפילו ממזר פוטר אשת אביו מן החליצה ומן היבום כדמפורש ובן אין לו עיין עליו מיזקק נמי זקיק לאשת אחיו ליבום שאפילו אין כאן אח אלא ממזר זה זקוקה לחליצה.
<h2>דף כב:</h2>
וליטמא לו, בגמ' פריך פשיטא אחיו הוא, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמר מר שארו זו אשתו (פירש) אלמא מיטמא לאשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו פירוש בעל באשתו אלמא אינו מטמא לה והשתא קשו קראי ומתרצינן מיטמא הוא לאשתו כשרה ואין מטמא [לאשתו פסולה הכי נמי מטמא הוא לאח כשר ואין מטמא] לאח פסול קמ"ל ואימא הכי נמי התם לאפוקי קיימא הכא אחיו הוא, פי' התם בעמוד והוציא הוא דכל שעה שהוא מקיימה עובר בלאו עד שיוציא הלכך כשמתה תחתיו לא הותר ליטמא לה.
האשה וילדיה תהיה לאדוניה, אלמא בנים בתר דידה אזלי וגבי (שפחה) [נכרית] כתיב כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר שמע מינה הכי קאמר בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנך לא קא מהדר דלא קרינא ביה כי תסיר בת הגוי את בנך שתלד מאחרי אלא בנך הבא מן הגוים אינו קרוי בנך.
בעושה מעשה עמך, והאי כיון שהוליד ממזר לאו עושה מעשה עמך. בשעשה תשובה, ואע"ג דתניא ר' שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ממזר השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא הואיל ושב ונהי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא. לא להכותו ולא לקללו, אם נתחייב אביו מלקות או נידוי.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. ואינו יודע איזו קידש, השתא משמע לן בדאמר להן אחת מכן מקודשת לי אסור בשתיהן דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה. חולץ לשתיהן, דכל אחת יש לומר זו היא אחות זקוקתו ואינו חולץ לאחת ומיבם לאחת דלמא פגע באחות זקוקתו. אחד חולץ, לאחת מהן ואחר כך מיבם השני את האחרת ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ייבם ואם לאו אשה בעלמא הוא כונס שהרי אחות זקוקה אינה דכיון דחלץ אחיו לראשונה פקעה זיקה מינה. אם קדמו וכנסו, קודם שנמלכו בבית דין שלא חלץ אחד מהם אלא שניהם כנסו אין מוציאין דהשתא ליתיה לאיסורא ממה נפשך אם ראשון יבמתו כנס שני אשה מעלמא כנס ואם ראשון אחות זקוקתו כנס ההיא שעתא הוא דהויא איסור אבל משבא אחיו וייבם את השניה שהיא יבמתו פקע זיקתה מאידך למפרע.
מתני'. שנים שקידשו שתי אחיות, והם ניכרים. זה חולץ לשתיהן וכו', דחד מינייהו אסיר ליבומי דדילמא באחות זקוקתו פגע ואם קדמו וכנסו נמי מוציאין מידם דהא מקיימי אחות זקוקתו כל שעתא.
לזה אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן, שאי אפשר ליבם אחת לא קודם חליצת שניה משום אחות זקוקתו ולא אחר חליצה משום אחות חלוצתו לפיכך הואיל ואסור ליבם חליץ תחלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו ותשתרי מאיסור (יבם) [יבמה] לשוק. והשנים אחד חולץ, לאחת מהן לאפקועי זיקה אם זו יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואם אחותה היא הא קא פקעי זיקת יבמה מיניה בחליצת אחיו ומשום יבמה לשוק נמי ליכא שהרי חלץ היחיד שהוא נכרי. ואם קדמו וכנסו אלו השנים שלא חלץ אחד מהם אלא שניהם כנסו דהשתא ליתה לאיסורא ממה נפשך כדפרישית באידך.
לזה שנים, לזה שמת יש לו שני אחים ראובן ושמעון ולאחר שמת כמו כן יש לו שני אחים גד ואשר. אחיו של זה, ראובן אחיו של מת זה חולץ לאחת וכן גד אחיו של מת אחר חולץ לאחת ואח"כ מיבם שמעון חלוצתו של גד ואשר מיבם חלוצתו של ראובן ממה נפשך אם זו יבמתו של זה שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ אלא אחותה ואותה חליצה אינה כלום ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב נכרית ודאי ומשום אחות זקוקה ליכא שהרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקעה לה זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מאחי בעלה דהיינו מאחד מן האחים של מת אחר. קדמו שנים, של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי איזו יבמתן לא ייבמו אחי האחר זה את זו וזה את זו דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתך אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מייבם לשניה ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואם לאו באחות זקוקתו לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק נמי לא הויא שהרי היא חלצה מאחי בעלה. ואם קדמו אלו שנים אחרים וכנסו אחר חליצה ולא באו לימלך בבית דין אין מוציאין מידם כדפרישית שהרי אין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנישואין של ראשונה ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו הואי ושפיר נסיב ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית ואי נמי הוה איפכא וקמא פגע באחות זקוקתו כיון שבא שני ויבם פקע איסורא מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד.
גמ'. שאין מסורין לביאה, אין סופן לביאה דלא ידע לאיזו קידש אפילו בשעת קידושין. האוי קידושי, וצריכה גט כדקתני מתני' ופלוגתא דאביי ורבא היא בקידושין ונימא תהוי תיובתיה דמאן דאמר לא האוי קידושי. כשהוכרו, בשעת קידושין הכיר בה ואותה שעה היו מסורין לביאה לפיכך צריכה גט.
גמ'. דוקא מחלץ והדר יבומי, דפקעה זיקה בחליצת אחיו ואינה על השני אחות זקוקה. אבל יבומי ברישא, והדר מיחלץ שני לאידך לא דקמא כי יבים דילמא (פקע) [פגע] באחות זקוקתו.
ומאי שנא מהאי דתנן ארבעה וכו', מסיפא דהך משנה פריך דקתני אם קדמו וכנסו יוציאו ואילו מתני' דהכא קתני קדמו וכנסו אין מוציאין. התם משום זיקה, אלימא זיקה למיסרה לאחותה משום אחות זקוקתו דמשני אחין באו והלכך כי חליץ לההיא דנפלה ראשונה לא הותרה שניה הואיל ונאסרה בשעת נפילתה ואי חלץ נמי לשניה לא משתרייה ראשונה הואיל ונאסרה בשעת נפילת השניה דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה אפילו לאחר נפילה הרי [היא] כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם ומשום הכי יוציאו דכיון דודאי באיסור כנסו כל חד וחד אמרי ליה מאן שרא לך אבל הכא מי יימר דאיכא איסורא אימור כל חד וחד דידיה מתרמיא ליה.
<h2>דף כד.</h2>
ואפילו שניהם כהנים, דודאי חלוצה קא נסיב חד מינייהו וכל שעתא איסור בידייהו דמקיימי לה אפילו הכי לא חשו חכמים להוציאן מידן. מאי טעמא חלוצה מדרבנן, אסורה לכהן וספק חלוצה כגון זו דלכל חד אינה אלא ספק שאין ידוע (איזה) [איזו] נתקדשה וכשנפלו (לו יבום) [ליבום] איזו חלוצה ואיזו יבמה.
והיה הבכור, כלומר המיבם יהיה בכור. אשר תלד, ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית. בנחלה, שנוחל אותו ולא יחלקו אחיו עמו. אתה אומר, דהאי יקום ביבם משתעי שיבם קם על שם אחיו בנחלה או אינו אלא בבן שיולד לו משתעי וקאמר הבן הבכור שיוליד יקום על שם אחיו המת שאם היה שם המת יוסף קורין לזה כמו כן יוסף. פרט לסריס, שאשת סריס לא תתיבם אי נמי ייבם סריס לא ייבם. אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אע"ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו לא נפיק. אפיקתיה לגמרי, ממשמעותו שאין צריך לקרות בנו בשם אחיו המת והכי גמיר לה מרביה.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. הנטען, טוענין עליו דבר לעז וחושדין אותו מן השפחה. לא יכנוס, משום ולזות שפתים הרחק ממך שיאמרו רגלים לדבר שקלקל עמה.
הנטען מאשת איש והוציאוה, בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה. יוציא, מדאוריתא אסירא נמי לבועל מונטמאה נטמאה ב' פעמים א' לבעל וא' לבועל.
גמ'. ובעדים, שיש עדי טומאה משום הכי יוציא דנאסרה על הבועל דכתיב ונטמאה נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל וקא מיירי בדלא אתרו ביה דאי אתרו ביה בר קטלא הוא. ובית דין אין מוציאין אלא בעדים, דאין אשה נאסרת על בעלה משום קול ואתא למימר דוקא מתניתין משום הכי יוציא נטען דאיכא עדים אבל בלא עדים לא.
במה דברים אמורים, שאע"פ שכנס הנטען [יוציא]. ואם באו עדי טומאה, מכלל דרישא בדליכא עדים וקתני אין לה בנים אם כנס יוציא והיכי מוקים רב למתני' דקתני בדאיכא עדים. ואוקמה רב, להאי מתניתא דתניא בד"א דקתני דאע"ג דליכא עדים מפקינן.
רוכל, מוכר לנשים בשמים להתקשט ומתוך שעסקו עם הנשים חשוד בדבר. סינר, כעין מכנסים שהיו נשים חוגרות משום צניעות ובשעת תשמיש מתירות ועכשיו יש לחוש שבשעת תשמיש התירתו ועכשיו חוגרתו. ומכוער הדבר, שיש לחוש לכיעור. רוק למעלה מן הכילה, והרוכל יוצא מן הבית יש לומר כשקלקל עמה ופניה למעלה רקקה בכילה הפרוסה על מטתה. מקום מנעלים הפוכים, מקום היו מי(ו)חדין למנעליהן תחת מטותיהן כדא[מ]רינן בבבא בתרא מיטתן של תלמידי חכמים מניח תחתיה סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים והיה נראה רושם מושב המנעל בקרקע תיחוח שתחת המטה ועכשיו מצא אותו מקום הפוך שרושם פי המנעל ניכר בו ויש לומר מתוך שבהול לקלקל עמה השליך מנעלים מהר והיו פתחי מנעליו כלפי מטה.
<h2>דף כה.</h2>
כותיה דרב, דלא (מרחקינן) [מחזקינן] קול אלא בעדים דמצריך עידי טומאה. דלא פסיק, קול החשד אמת הדבר ואע"ג דליכא עדים יוציא כרבי. רומי מתא, חשודי העיר. יומא ופלגא, אם מחזיק הקול יום ומחצה הוי חשד ורומי לשון מרומה כלומר חשד שאינו ודאי אלא כמדומה בעיני בני אדם. דלא פסיק קלא ביני ביני, בההוא יומא ופלגא דודאי חשוד גמור הוא. מחמת יראה, היא שפסק וקלא דלא פסיק מיקרי. אויבים הוא דאפקוה לקלא, ומעיקרא לאו קלא הוא. אע"ג דאיכא עדים בדבר מכוער, בקלא דלא פסיק.
[לשון הרי"ף] ורבנן היכי דייני גרסינן התם במתני' ר' טרפון ור' עקיבא אומרין אילו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם ומפרש בגמ' דדילמא במקום סיף נקב הוה דהוה ליה טרפה והורג טרפה פטור, בבועל את הערוה היכי עבדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו ראיתם כמכחול בשפופרת, ורבנן פי' סנהדרין היאך היו דנין בועל הערוה בשלמא הורג את חברו מצי דייני ליה אע"ג דלא חזו ליה אם במקום סיף נקב הוה אלא בבועל הערוה היכי עבדי, כשמואל וכו'.
ואפסקיה ההוא אחר לקלא, דליכא למיחש תו ללזות שפתים שאין רגלים לדבר הואיל ולא נשאת לו סמוך לגרושיו של ראשון ולבתר הכי גירשה ולא משום חשד.
משום שם רע, שיצא עליה שם רע. לא יחזיר, טעמא בהשולח גט שאם אתה אומר יחזיר שמא תנשא לאחר וי(ו)צא קול על לעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי וכו'. ומשום נדר, נדרים היו עליה כגון שנדרה הנאת קונם תשמישך עלי(ה) והחריש לה בעלה מיום אל יום. לא יחזיר כדמפרש' התם שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם לאחר שנשאת לאחר ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר לנדרה אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה מן השני ממזרין לפיכך אומר' לו הוי יודע שהמגרש את אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר ואם היא חביבה עליך צא ובקש התר לנדרה ואם מגרש לה מעכשו ודאי שנואה היא עליו ותו לא מצי עקר גיטא בדברי שקר.
אלומי אלומיה לקאליה, דכיון דהשתא נסבה רגלים לדבר שבא עליה בעודה תחת בעלה ולבו עליה עד שכנסה הלכך אם כנס יוציא אבל המוציא אשתו משום שם רע שהחזירה אמרי קם ביה בקלא וליתיה עמד על הבירור ומצא דברי החושדים בדאים ואיכא למימר דלא יוציא.
מתני'. לא ישא את אשתו, חיישינן שמא עיניו נתן בה. מת הרגתיו לא ישא את אשתו, אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד. ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא, לא לו ולא לאחר דהתורה אמרה אל תשת רשע עד, ובגמ' מפרש מאי שנא הרגתיו ומאי שנא הרגנוהו, אמר שמואל באומר אני הייתי עם הורגיו כלומר לא הרגנוהו ממש אלא באומר אני הייתי וכו' אבל לא נגעתי בו הלכך תנשא על פיו ומיהו הוא ניהו דלא ישא.
גמ'. דעליה קא סמכינן, על דיבורו אנו סומכין ולא על הכתב דהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדמפרש' טעמא בפרק קמא במסכת גיטין לפי שאין בקיאין לשמה לפיכך יש לומר שקר הוא מעיד ולא ישא את אשתו שלא מפיו אנו חיין. דלאו עליה קא סמכינן, אלא על הכתב דבארץ ישראל בקיאין לשמה והמביא גט משם אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפיכך ישא את אשתו דקושטא מסהיד דמה לו לשקר הא ידע דלא סמכינן אדיבוריה.
אל תשת רשע עד אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ודרשינן ביה הכי אל תשת רשע עד. דקיימא לן כדרבא, דפליג עליה דרב יוסף בפרק קמא דסנהדרין וקאמר אדם קרוב אצל עצמו כלומר אינו יכול להעיד על עצמו לא לזכות ולא לחובה להחזיק עצמו רשע בעדותו כדרך ד[כ]שמחזיק רשע על ידי עדותו דאין עדותו כלום כלפי עצמו אף לחובה הלכך כי אמרינן נמי פלוני רבעו לרצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו דפלגינן דיבורא אע"ג דלגבי נפשיה לא מהימן לגבי אחר מהימן דכותה נמי כי אמר הרגתיו אינו נאמן לעצמו לישא את אשתו שהרי אצל עצמו קרוב הוא אבל להתירה לאחר מהימן דאינו רשע. אבל גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, דקתני התם בפרק קמא דראש השנה אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה ואמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים וכל הנך דקא חשיב התם כשרין לעדות אשה.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. בנדר, שנדרה הנאת תשמיש מבעלה [והוציאה בעלה] משום נדר זה לא ישאנה. מפני שהוא בית דין, וכולהו בית דין לא חשידי. וכולם, החכם והמביא גט והמעיד שמת הבעל שאמרו לא ישאנה משום חשד אם היו לה[ם] נשים לחשודים ומתו מותרות להם אותם נשים שנאסרו להם משום חשד רגלים לדבר שלא נתנו בהם עין הואיל והיו להם נשים והמתינו עד שמתו ולא כנסום בחיי נשותיהם. וכולן, הנשים הללו שנישאו לאחרים כשאסרה החכם או כשהעיד עד במיתת בעלה או כשהביא גיטה ומתו הבעלים השניים מותרות לינשא לחכם ולעד ולמביא גט. מותרות לבניהם ולאחיהם, של חשודים דלגבי דידהו לחודיהו הוא דאסירן ובגמ' מפרש לה בעדי טומאה (דאסיק) [דאסירא] עליה עולמית.
גמ'. ביחיד מומחה, בנדרים בפרק נערה המאורסה. לא חששו חכמים לדבר זה, לומר לכך העידו על שטר שדה לחלוק בו עם בעל השדה ולא יקחה ממנו, ועל הגט נמי שמא אחד מהן נתן עיניו בה ולא ישאנה דתרי לא חשידי. קא משמע לן דמיאון בג(מ)', כלומר הדין נמי דתרי לא חשידי והא [ד]קתני מפני שהוא בית דין לאו משום לאפקועי מחשד אלא תורת מיאון אתא לאשמועינן דאינו בפחות מג'. לאפוקי ממאן דאמר, בפרק מצות חליצה. כנס מהו שיוציא, אחכם ואמביא גט ואמעיד מת הבעל קאי. דברננה, רנון של לעז בעלמא.
<h2>דף כו.</h2>
נתגרשה לא, יש לחוש שלא גירשה אלא בשביל שרצונו לכנוס את זו. מתני' בדלא הואי קטטה מעיקרא בין בעל לאשתו [והשתא] איכא קטטה דאיכא למימר נתן עיניו באותה שהוציא מתחת בעלה ומתקוטט עם אשתו לגרשה, ברייתא בדהואי קטטה מעיקרא. הכי גרסינן אי בעית אימא הא והא דלא הואי קטטה. ארגילה היא, אשתו מתחלת בקטטה ליכא למימר עיניו נתן באותה שהוציא מתחת בעלה ומתני' בדארגיל הוא דאיכא למימר מתכוין הוא לגרשה לפי שרוצה לכנוס (אתא) [אותה].
אסור באמה ובבתה ובאחותה, והוא הדין לשאר השבע כדמפרש טעמא לקמן שמא לאחר שישא את אמה או בתה תזנה הנטענת עמו דהני קרובות גייסי אהדדי ומחפות אהדדי אבל משום זנות קמא דנטענת לא מיתסר באמה ובשאר קרובותיה מדאורייתא דקיימא לן נושאין על האנוסה ועל המפותה דלא נאסרו קרובות האשה על האיש אלא אם כן קידשה לראשונה דאישות כתיב בה וקיחה דכתיב כי יקח איש את אשה ואת אמה וגו' אבל משנשא אמה או בתה עומדת הנטענת עליו בכרת כדתנן האונס והמפתה על (הנשים) [הנשואה] חייב כלומר הבא על האשה באונס ופיתוי לאחר שנשא קרובתה חייב ורבנן גזור מזנות קמא שלא לישא אמה ואחותה שמא תזנה עמו אחר נישואין איידי דגייסי ומתני' נמי הנטען על האשה תאסר בקרוביו. שכיחן דאזלי, ויש לחוש אילו היה נושא את אמה באה בתה הנטענת אצל האם ומקלקל הנטען עמה מתוך שלבו גס בה ונמצא פוגע בבת אשתו אבל בנו של נטען אם נושא נטענת אביו אין לחוש שמא יקלקל אביו (עמו) [עמה] תחת בנו ונמצא פוגע בכלתו דגברי לגבי גברי לא שכיחי דאזלי. דלא אסרן שכיבתן אהדדי, שכיבת זנות דקרובות אינה אוסרת את אשתו עליו שאם בא על בת אשתו או על אחות אשתו נהי דאיסורא עבד אבל אין אשתו אסורה עליו באותה ביאה לפיכך אינם מקפידות אם בא בעלה של אם על בתה ושותקת ומחפה עליה ואילו היה הנטען מותר באמה מקלקל עם בתה הנטענת עמו ואשתו שותקת אבל גברי (שאסורות) [שאוסרות] נשואיהן זה לזה בבעילת זנות דאשת איש שזינתה אסורה לבעלה מתוך כך זהיר אדם לשמור את אשתו לפיכך מותרת לבניהן ולאחיהן של נטען שלא יקלקל האב של נטען עמה לעולם אע"פ שלבו גס בה שהבן זהיר לשמרה מכל אדם.
משום דבזיז מיניה, מתבייש בנו ממנו ואינו הולך לזנות עמה ומותרת.
ארבעה אחין. ולא מתיבמות, דיש זיקה והרי שתיהן זקוקות על האחין ואילו מיבמין אותן פוגע כל אחד ואחד באחות זקוקה אבל חליצה בעי דזיקה מדרבנן לא אלימא למפטר בלא כלום, ואחד חולץ ואחד מיבם ליכא למימר דכיון דנאסרה עליו שעה אחת משום זיקה נאסרה עליו עולמית. יוציאו, דכל חד וחד אמרינן ליה מאן שרא לך אחות זקוקתך. יקיימו, דזיקה מדרבנן ותו דהשתא מיהא ליתיה לאיסורא דכיון שעברו וייבמו פקעה זיקה.
מתני'. איסור ערוה, כגון חמותו ואם חמותו. ומותר באחותה, דלאו אחות זקוקתו היא דערוה לא רמיא קמיה ליבומי. איסור מצוה ואיסור קדושה, רמיא קמיה ליבומי מדאורייתא הילכך אסור באחותה דאחות זקוקתו היא. זו היא שאמרו, בפרקין דלעיל. אחותה כשהיא יבמתה, אחות של ערוה כשהיא יבמתה אשת אחי בעלה ונופלת עמה ליבום. או חולצת או מתיבמת, דלא אחות זקוקה היא דערוה לא רמיא קמיה, ובגמ' פריך הא תנינא חדא זימנא בפרק כיצד אחותה כשהיא וכו' ומוקמינן בגמ' אחותה דאיסור ערוה והיינו נמי א(י)סור בה ומותר באחותה, ומתרץ צריכה דאי תנא התם משום דליכא למגזר משום שני פירוש התם להכי אשתרי ליבם אחות ערוה משום דקמי חד נפלה וליכא למגזר משום שני אבל הכא דנפלה קמי תרי אימא ליגזור משום שני דאי שרית להאי ליבם אחות ערוה דידיה אתי שני ששתיהן אסורות לו משום זיקה ומיבם כמו כן אחת מהן קא משמע לן דלא גזרי, ואי אשמועינן הכא משום דאיכא שני דקא מוכח, פי' כיון דשני אסור בשתיהן ידעי אינשי דאסור אדם באחות זקוקתו ולא אתי למשרי אחות זקוקתו דעלמא דכיון דשני לא מיבם ידעי אינשי דהא דמיבם האיך משום דאחת אסורה עליו איסור ערוה הוא דההיא לא הויא זקוקתו כלל דהא אסירא ליה אבל התם דליכא שני דקא מוכח פי' דהא ליכא אלא חד אימא ניגזור דילמא אתי למשרי אחות זקוקתו קמ"ל.
<h2>דף כו:</h2>
גמ'. שלש אחיות, יבמות נשואין לשלשה אחין. שנפלו לפני שני אחין יבמין, כלומר לפני שני אחי בעליהן יבמין אריכות לשון הוא. אמצעית, כלומר שלישית שיש לה זיקה אצל שניהם ואמצעית לאו דווקא נקט (ולא) [אלא] מפני שצריכה חליצה משניהן מן האמצע משני אחין קרי לה אמצעית. צריכה חליצה משניהם, כדמפרש טעמא דחליצה פסולה וכו' ובגמ' מפרש מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא קסבר יש זיקה כלומר אלימא זיקה דאי אין זיקה חד מינייהו לחלוץ לאמצעית ותפטר ולא תצטרך לחזור על כל האחין דכיון דזיקה רעועה היא תהני בחליצה דחד בלא חזרה אלא ודאי יש זיקה אלימא זיקה ורמיא אתרוייהו הלכך צריכה חליצה משניהם דחליצה פסולה כגון שלא ניתנה ליבום צריכה לחזר על כל האחים דכל (כמו) [כמה] דמצו למעבד בה היתר עבדי כיון דאי אפשר בחליצה כשרה כגון זו שאם היה רוצה אחד מהם ליבם אינו יכול לפי שלכל אחד ואחד אחות חלוצתו היא על ידי זיקת האחיות שלא היה אחד מהם יכול לכנוס וחלצו להם, ופריך בגמ' אפילו קמיתא נמי פי' אמאי סגי לראשונות בזה חולץ אחת וזה חולץ לאחת הא חליצה פסולה שלא ניתנה ליבום הוא דכל אחת אחות זקוקתו אצל כל אחד ואחד ותבעי כל חדא חליצה מכל האחין, ומתרץ אי דנפול בבת אחת הכי נמי לא צריכה דנפול בזו אחר זו, נפלה חדא חולץ לה ראובן נפלה אידך חלץ לה שמעון נפלה אידך חלץ ליה האי ומפקע זיקתו חליץ האי ומפקע זיקתו פי' אם באו לחלוץ בבת אחת שלא הספיקה הראשונה לחלוץ עד שנפלה השניה והשלישית הכי נמי דכולן צריכין לחזר על כל האחין, הכא במאי עסיקינן דנפול זו אחר זו נפילתה של זו אחר חליצה של זו דכי נפלה חדא חלץ לה ראובן דהויא חליצה כשרה דאי הוה בעי מצי ליבומה דאין אחותה עמה נפלה אידך חלץ לה שמעון (יבם זו) חליצה כשרה שאם רצה ייבם ואין כאן אחות זקוקה שכבר חלצה אחותה מראובן קודם נפילת זו ופקעה לה זיקה משמעון נפלה לה שלישית אי בעי ליבומי לא מצי דאחות חלוצת שניהם היא דיש זיקה וזיקה לא פרחה מינה דהא כל חד חלץ לאחותה מעיקרא ואלומי אלמוה לזיקה חליצה דשלישית לחודה פסולה היא וצריכה לחזר על כל האחין חליץ האי ומפקע זיקתו להתירה לשוק וחליץ האי מפקע נמי להתירה לשוק דמשום אחות חלוצה לא נפקא בלא כלום דאחות חלוצה נמי אינה אלא מדברי סופרים לקמן בהחולץ, ואליבא דרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין מפרשי' חולצות ולא מתיבמות דמתני' הכי שכל אחת ואחת צריכה חליצה משניהם דחליצה פסולה (ו)צריכה חזרה.
<h2>דף כז.</h2>
חלץ לאחיות, שתי אחיות שנפלו לפניו משני אחין וכל אחת ואחת צרתה עמה וחלץ לאחיות לא נפטרו צרותיהן הואיל ואי בעי ליבומי חדא מינייהו לא מצי דקסבר יש זיקה והויא כל חדא אחות זקוקתו אלא יחלוץ לאחת ויפטרו אחיות ואע"ג דצרות נמי אי הוה בעי ליבומי לא מצי דצרת אחות אשה בזיקה היא מיהו קל איסורן משל אחיות הלכך (חליצתו) [חליצתה] משובחת והכי מפר' לקמן. כי קאמר שמואל חליצה מעולה בעינן הני מילי למפטר צרות, כדקאמר לא נפטרו צרות אבל אחיות גופייהו מיפטרן בחליצה פסולה דידיה כיון דאיהו לא אפשר למעבד בהו חליצה כשרה.
חלץ לבעלת הגט, יבמה שנפלה לפניו וצרתה עמה ועשה לה גט כריתות ועדיין צריכה חליצה וחלץ לה חליצה פסולה היא דמשמסר לה הגט אסרה עליו ועל שאר האחין הלכך לא אלימא למפטר צרתה מחליצה ונהי לבעלת הגט גופה מהני למיפטרה בחליצה כיון דלא מצי למעבד בגופה חליצה כשרה לעולם אבל בצרות מצי למעבד חליצה מעולה וכן לאחיות ולבעלת מאמר. חלץ לצרה נפטרה בעלת הגט, מחליצה דאע"ג דצרה נמי לא חזיא ליבומי משום דהתחיל בגירושין ביבמה ראשונה וקם בלא יבנה הואיל דבדידה לא עשה מעשה קל אסורה מבעלת הגט (ב)[ד]אתעביד בה מעשה וחליצה משובחת טפי דכל כמה דאפשר לעלות בחליצה מעלינן, וכן לבעלת מאמר בעלת מאמר צריכה גט וחליצה גט למאמרו חליצה לזיקתו וחליצתה פסולה שאינה פוטרת לגמרי שעדיין צריכה גט למאמרו כדתנן בפרק רבן גמליאל עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט וכיון דיהיב ל(י)ה גט אחר חליצה לא אלימא למדחי זיקת צרתה כיון דמצי למעבד חליצה מעולה בצרה דלשמואל כל כמה דמצינן מיהדר אחליצה מעליאתא מהדרינן אבל לה הוא דמהני.
מאי שנא חלץ לאחיות, בשלמא כל הנך משום דעבדי מעשה כדפרשינן אלא אחיות כיון דטעמא משום זיקה מאי שנא דכי חלץ לאחיות וכו' חלץ לצרות נמי הא צרת אחות זקוקתו (ו)אסיר ליבומי דהא צרת ערוה במקום ערוה קיימא כדמרבינן מלצרור בפרק קמא. (ופריך) [ופריק] רב אשי משום דלא אלימא זיקה לשוויי, צרת אחות זקוקתו כצרת אחות אשתו ממש שהיא כערוה ואפילו ליבום חזיא אי לאו דאחמירו רבנן עלה משום דמיחלפא בצרת אחות אשתו גמורה.
<h2>דף כז:</h2>
שתי אחיות יבמות, משני אחין. חלץ לראשונה, שנפלה ראשון. הותרה, לשוק. לשניה, והוא הדין אם חלץ לשניה ואח"כ לראשונה. מתה ראשונה, אותה שנפלה תחלה ליבום מתה בלא חליצה קודם חליצת שניה. מותר, ליבם את השניה אעפ"י שבשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבוא עליה שהרי אחות זקוקתו ראשונה היתה הואיל ועכשו אינה זקוקה ולית ליה הא דשנינן בפרק כיצד מתני' דהכא או למאן דאמר יש זיקה וכו' ואוקימנא דהואיל ונאסרה בשעת נפילה תו לא משתריא. ואין צריך לומר מתה שניה, בלא חליצה. שמותר בראשונה משום דהויא לה יבמה שהותרה לו עד שלא מת אחיו השני ותזקק לו אחותה. ונאסרה, כשמת אחיו השני משום אחות אשה בזיקה. והותרה, כשמתה יבמה שניה. תחזור להיתרה [ה]ראשון, שניה קרי [ל]אותה שנפלה ליבום באחרונה.
ורב הני מילי וכו', כי קאמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה וכו' הני מילי היכא דאיכא איסור אחות אשה גמורה דאורייתא כגון הא דאמרינן לקמן ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומת אחד מהם דהויא אשת אחיו אחות אשתו ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בחיי אשתו ועלה איתמר הא דרב אבל הכא דלא כנס הראשונה שניה אחות אשתו בזיקה היא לא לימא רב דתהוי אסורה עליו עולמית אף לאחר מיתת הראשונה.
<h2>דף כח:</h2>
איסור מצוה וכו', ופריך בגמ' הא תנינא חדא זימנא איסור מצוה ואיסור קדושה חולץ וכו', ומשני סלקא דעתא אמינא לוקי איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתיבם אחותה ואע"ג דאיסור מצוה מדאורייתא רמיא קמיה משום מצות יבום עבוד רבנן דכיון דאיסור מצוה דרבנן ואיסור זיקה דרבנן חשו חכמים למצות יבום והעמידו שניות שלהן כעריות של תורה לאפקועי זיקה שהיא מדבריהם ותתיבם אחותה קמ"ל.
היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה והשניה אסורה על זה וכו', בגמ' פריך הא תו למה לי היינו הך פי' היינו רישא דקתני הכי נמי היכא דליכא איסור ערוה אלא לחד מה לי חד מה לי לתרי, צריכה דאי תנא התם משום דאיכא שני דקא מוכח פי' אי אשמועינן גבי חד דהתם איכא שני דאסור בשתיהן ומוכח אקמא דלא אשתרי ליבומי אלא משום דחדא אסירא עליה איסור ערוה ואין זו אחות זקוקתו אבל הכא דלית שני להוכחה דתרויהו מיבמי דהא אסור לזה מותר לזה אימא לא, ואי אשמועינן הכא דאיכא תרוייהו מוכחי אהדדי שזה לא יוכל לישא את האחות אלא זו וכן זה מוכחא מילתא שזו אסורה על זה וזו על זה לפיכך ליכא אחות זקוקה אבל התם אימא לא צריכה.
זו היא שאמרו אחותה וכו', בעי בגמ' למעוטי מאי למעוטי איסור מצוה לזה ואיסור מצוה לזה פי' למעוטי שאם היתה אחת איסור מצוה לזה ואחת איסור מצוה לזה לא אמרינן האסורה לזה מותרת לזה וכו' כדאמרינן גבי ערוה, ופריך הא תו למה לי לאורויי דלא משוינן איסור מצוה כאיסור ערוה הא תנא ליה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות מה לי חד ומה לי תרי, ומתרץ מהו דתימא כי לא אמרינן אוקי איסור מצוה במקום ערוה היכא דאיכא למגזר משום שני פי' דאין איסור מצוה אלא באחת על האחד ולשני שתיהן זקוקות דאי שרית ליבמו להאי שהאחת אסורה עליו אתי שני ליבמו וקא פגע באחות זקוקתו אבל הכא דליכא למגזר משום שני אימא נוקי איסור מצוה במקום איסור ערוה ולתיבם קמ"ל פי' דליכא למגזר משום שני ששניהן מותרין בהן דהאסור לזה מותר לזה, אימא נוקי וכו' וליכא בחדא מינייהו איסור אחות זקוקה הלכך צריכי למעוטינהו דכיון דמדאורייתא רמיא קמיה פוגע כל אחד באחות זקוקתו.
מתני'. ג' אחים נשואים שתי אחיות וכו' ור' שמעון פוטר, וטעמא בגמ' משום דבשעה שנעשו צרות זו לזו דהיינו כשנפלו לפני יבם אחד לא יהא לו ליקוחין אפילו באחת מהן דקסבר זיקה דאורייתא בחד אחא כאחות אשתו דמיא וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וברישא דמתניתין לא פליג ר' שמעון דכיון דנפלו קמי תרי אחי לא קרינא בהו לצרור שהרי אינן נעשות צרות זו לזו.
היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה וכו', פריך בגמ' הא תו למה לי ומתרץ לר' שמעון אצטריכא ליה, פי' אליבא דר' שמעון דמתני' נקיט לה להא סיפא דמתני' ואצ[ט]ריך סלקא דעתך אמינא הואיל ור' שמעון מחמיר טובא בשתי אחיות דעלמא שאין אחת מהן אסורה אסור ערוה דלא תתיבם אחותה משום שתי אחיות דעלמא דפטר ר' שמעון אף מן החליצה קמ"ל.
<h2>דף כט.</h2>
איסור מצוה ואיסור קדושה, פי' היתה אחת מהן אסורה איסור מצוה וכו' ופריך בגמ' והא אמר ר' שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתיבמות והכא אמאי בעו חליצה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה הך דאיסור מצוה הוו כשאר שתי אחיות שנעשו צרות זו לזו והויא לה כל חדא אחות זקוקה ואפילו חליצה לא תבעי דלר' שמעון זיקה דאורייתא, ומתרץ גזירה משום איסור מצוה דעלמא שאינן אחיות פי' אי פטרת להו לגמרי מאן דחזי סבר טעמא לאו משום אחות זקוקה אלא משום דאיסור מצוה הויא כערוה ופטורה מחליצה ואתי למפטר מן החליצה איסור מצוה דלאו אחיות כגון שתי יבמות נכריות או יבמה אחת ואפילו אחותה אי מפקת לה בלא חליצה אתו לאפוקה בלא חליצה ונפקא מינה חורבא לאיסור מצוה בעלמא ואע"ג דגזירה לגזירה היא.
מתני'. ואחד מופנה, שאין לו אשה ולאו דוקא מופנה דהכי נמי מצי למנקט ואחד נשוי נכרית אלא דבהנך בבי דלקמיה לא תני ואחד נשוי נכרית אלא לאורויי בצרות הלכך לא פסיק ליה למתני' הכא אלא ואחד מופנה לאפוקי שאינו נשוי אחות. אשתו עמו, דמאמר ככניסה וכי נפלה אחותה לא מיתסרא בעלת מאמר עליה משום אחות אשה. מוציא את אשתו, בעלת המאמר. בגט וחליצה, גט למאמרו וחליצה לזיקתו. אוי לו על אשתו וכו', אוי לו ששתיהן יוצאות ממנו, והאי זו היא שאמרו מפרשינן הכי על זו אמרו כאן חכמים אוי לו על אשתו וכו', בגמ' בעי זו היא שאמרו למעוטי מאי ופשיט למעוטי הך דר' יהושע בפרק בית שמאי ר' יהושע אומר אוי לו על אשתו וכו' דלא עבדינן כוותיה אלא או כרבן גמליאל דפליג עליה ואמר אם מיאנה מיאנה או כר' אליעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן, בגמ' מפרש דמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור דודאי מפקע זיקה מיניה ולא בעיא חליצה לזיקתה.
<h2>דף ל.</h2>
מתני'. השניה יוצאה, שניה לנשואין. והראשונה, אותה נכרית שהיתה אשתו ראשונה, ואית ספרים דכתיב בהו הראשונה יוצאה משום אחות אשה ושניה משום צרתה ומפרשינן ראשונה היא ראשונה לנפילה. עשה בה מאמר, הנשוי נכרית שלא כנסה ומת ונפלו לפני השלישי בעלת מאמר והנכרית. נכרית חולצת, מפרש רב אשי בגמ' דהוא הדין אע"ג דלא עבד בה מאמר נכרית מחלץ חליצה יבומי לא מיבמא פי' משום דיש זיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור קמ"ל פי' לאפוקי מדבית שמאי דאמרי קונה וכו' ולא מצרכי ליה חליצה קמ"ל דלא קני לגמרי ובעיא חליצה וליתה לדרב נחמן דאמר אין זיקה דקיימא לן כרב אשי.
מתני'. שלשה אחים שנים מהן נשואין שתי אחיות וכו', בגמ' פריך היינו הך וכל שכן הוא דהשתא ומה התם דנכרית עיקר נשואה ואחות אשה נפלה עליה ונעשית צרתה במאמר או למאי דמסקינן כך תאמר ונעשית צרתה בזיקה אסרתה הכא דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כל שכן דאסרתה לנכרית שהוא טפל, ומתרץ הא תנא ברישא משנה ראשונה זו שנה תחלה וההוא דלעיל לא הוה דעתיה למתני משום דחזייה בדעתיה להתירא הואיל ונכרית עיקר הדר חזייה לאיסורא משום דמכל מקום צרתה היא ותנייה ואיידי דחביבא עליה דחידוש היא אקדמה ותו לא הוצרך למיתני סופה אלא הואיל ונשנית תחלה לא זזה ממקומה.
מתני'. שלשה אחין נשואין וכו' הרי זו, אחות אשתו של שני הנופלת לו מן הנשוי נכרית אסורה לו עולמית אעפ"י שאינה עכשיו אחות אשה שהרי מתה אשתו. הואיל ונאסרה עליו שעה אחת, בנפילה ראשונה כשמת אחיו משום אחות אשתו שהיתה בחיים אותה שעה ונכרית נמי אסורה לו דצרת ערוה היא, והאי דקאמר אחד נשוי נכרית לאו דווקא נקט אלא אפילו מופנה.
מתני'. שלשה אחין נשואין וכו' וכנסה המגרש, ומת אותו מגרש ונפלה לפני ראובן הנשוי אחת מן האחיות. זו היא שאמרו, בפרק קמא אם נתגרשו העריות צרותיהן מותרות דנכרית קרי צרה לאחות אשה לפי שהיא והגרושה נשואות של אח היו ומותר השלישי בנכרית דלא חשיבא כולי האי צרת ערוה הואיל ונתגרשה הערוה.
גמ'. אבל מת הנשוי נכרית ואחר כך גירש אחד מבעלי וכו', דזו היא שאמרו וכו' דמשמע מיעוטא למעוטי האי הוא דאתא. ואע"ג דגירש לה לאחות אשה וכו' משום זיקה דעלמא, פי' משום היכא דלא גירש דהויא אסורה משום זיקה. כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה, פי' בשעה שמת בעלה עדיין לא גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ונמצאת זו צרת אחות אשה בזיקה.
<h2>דף ל:</h2>
מתני'. וכולן, ט"ו עריות השנויות בפרק ראשון. שהיו בהן, לאחיו המת. ספק קידושין או ספק גירושין, הויא צרתה ספק צרת ערוה דלמא איגרשא ערוה ולגבי קידושין דלמא לא אתקדשא. (ו)הרי אלו הצרות חולצות, דילמא לאו צרת ערוה היא. ולא מתיבמות, דילמא צרת ערוה היא.
ספק קרוב לו, שהיו שמונה אמות מצומצמות ביניהם ברשות הרבים וארבע אמות קונות שם וזרק ספק בד' אמות הקרובות לה ספק בד' אמות הקרובות לו.
כתב בכתב ידו, דקיימא לן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלמא כתב ידו בלא עדים מילתא היא. או יש עליו עדים ואין זמן כתוב בו (אם) [או] יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, ואינו כתב ידו של בעלה. זהו ספק גירושין, דאמרינן במסכת גיטין של גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואלו הן כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' והכא נמי חולצת צרתה כיון דגיטא הוא דאם נשאת הולד כשר, ולא מתיבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא וקרי לה פסולין לכתחלה הלכך אי שרית ליה אמרי אינשי צרת ערוה מתיבמת, ובגמ' מפרש דכל הנך דגרושין איתנהו בקידושין בר מי שעליו עדים ואין בו זמן דאין כותבין זמן בשטר אירוסין, וספק קרוב לה ספק קרוב לו דקדושין נמי איתה בגירושין.
<h2>דף לא:</h2>
גמ'. כל שיש בקידושין, כגון ספק קרוב לה ספק קרוב לו הוי (למי) [נמי] ספק בגירושין. ויש בגירושין, שאינו ספק לענין קידושין כגון זמן כדמפרש לקמיה (ד)בשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תיקנו זמן. וזהו דגירושין לאו דווקא, דהא איכא ספק קרוב [ש]הוא בגירושין כבקידושין. אלא משום דתנא זהו בקידושין, דדוקא הוא דקא משמע לן זהו ספק קרוב דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו.
בשלמא למאן דאמר, בגיטין בפרק כל הגט מפני מה תיקנו זמן בגיטין משום כדי לידע מאימתי תגבה מבעל פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דזמנין דכתיב לה לגיטה בתשרי ולא יהיב לה עד ניסן ואשתכח דאכלינהו לפירי דמתשרי ועד ניסן שלא כדין דקסבר כיון שנתן עיניו לגרשה שכתב הגט שוב אין לו לבעל פירות הלכך תיקנו זמן כדי לידע מאימתי נתן עיניו לגרשה. דארוסה לית לה פירי, כשהיא ארוסה אין לו לבעל פירות לפיכך לא תיקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן לבעל פירות משום פרקונה ובפרקונה לא מחייב אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם דתשביין אפרוקיניך בכתובות בפרק נערה. משום בת אחותו, לאו דווקא אלא כלומר שמא יהא נשוי אחת מקרובותיו ותזנה תחתיו ויראה עדים ממשמשין ובאין וייחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זמן שאתם מעידין נתגרשה כל כך שלא תתבזה קרובתו ויחזירנה זה והרי עומדת עליו באיסור משזינתה. בקדושין נמי ליתקון זמן, משום בת אחותו שלא יחפה עליה לומר קודם קידושין זינתה. מחקה ליה לזמן, שלא יודע מתי זינתה. לינחיה גבי עדים, מאי מהני אי דדכירי אימת הוו קידושי אפילו לא הוה זמן כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמרת דמהני דזימנין דלא דכירין וחזו מכתבא ואתו מסהדי האי לאו עדות היא דרחמנא אמר על פי שנים עדים שמעידין מפיהם בזכירת עצמן ולא מפי כתבם ונהי [ד]אפשר לאנוחיה ביד איניש אחרינא אלא לא חשו חכמים כל כך לאטרוחינהו לאינשי בהכי. גבי גירושין נמי, אמאי תיקנו זמן משום בת אחותו גבי מאן ננחיה. זמן דגיטין ליכא למיחש דמחקה ליה דלהצלה דידה קאתי להוציאה מחזקת אשת איש דאי אתו עדים שזינתה אוקמינן לה אחזקה דאשת איש וקטלינן לה אי לא מתיא גיטא דמקמי הכי איגרשא ומיהו אי לא תקין רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן זמן אי לא מתיא מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה, אבל זמן דקידושין (לזמן) [דלחובה] דידה קא אתי זמן דכל כמה דליכא זמן מוקמינן לה אחזקה קמיתא דפנויה היא ואמרינן כשהיא פנויה זינתה מסתמא אעפ"י שזינתה מאורסה אבל הזמן מוכיח (כ)שזינתה תחת בעלה ומחקה ליה הלכך משום דלא ידעינן גבי מאן ננחיה משום חששא דמחיקה לא תיקנו זמן בשטר קידושין.
מתני'. שלשה אחין וכו' שלש נשים נכריות, הכי נמי מצי נקיט שתים מהן נשואין שתי נכריות ואחד מופנה. הרי אלו חולצות, בגמ' [מפרש] טעמא [משום] זיקת שני יבמין כלומר זיקת שני יבומין ששני פעמים נזקקה ליבום ושתי הזיקות עדיין עליה דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוספא עליה זיקת מאמרו והרי כשמת זה נותרו עליה זיקות שניהם ואילו כנסה הוה מפקעה זיקא דקמא וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני אי נמי לא עבד בה מאמר לא הוה עלה אלא זיקת ראשון.
מייבם לאי זו שירצה, כדקתני טעמא בברייתא בפרק שני בגמ' אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם אינו קונה אשת ראשון הוא בועל. וחולץ לשניה, דחדא לא מיפטרא בביאה דאידך דילמא מאמר לא קני והוו להו שתי יבמות מב' בתים, ויבומי תרויהו נמי לא דילמא מאמר קני והוו להו שתי יבמות מבית אחד.
גמ'. אי זיקת שני יבמין דאורייתא, הואיל ורבנן דמתני' ילפי לה לזיקת שני יבמין מקראי אמאי חולצות ולא מתיבמות דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. אלא מדרבנן, דמדאורייתא לא קני והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים ותרוייהו מצי ליבומי אלא משום מאמר דאמו לשתי יבמות מבית אחד וגזור בהו רבנן דלא ליבמו גזרה שמא יאמרו וכו' ואמר רחמנא בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וקרא אסמכתא בעלמא. ומקצתו חלוץ, ואתו למימר בשתי יבמות הבאות מבית אחד חדא מיבמא וחדא חלצה. ויאמרו, דבחליצה מאי איסורא קא עביד דניחוש להכי.
<h2>דף לב.</h2>
נתן גט למאמרו, אמתני' קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט ואחר כך מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתיבם לשלישי דמאמרו דעבד שקליה ולא צרות נינהו והשתא לא אתו למימר בשתי יבמות הבאות מבית אחד [חדא] חלצה וחדא מיבמא דהכא לאו מבית אחד מיחזו. אבל היא אסורה, ולאו משום דקם ליה בלא יבנה לפסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתיא לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט לזיקתו דההיא ודאי מידחיא אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ומתיבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון ודוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחיו והכי מוכחא מילתיה דרבא בפרק רבן גמליאל דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר. הותרה אפילו היא, בין לעצמו בין לשלישי כשימות זה השני. דמאי דעבד שקליה, שבגט זה הפקיע מאמרו ממנה ונותרה זיקה ראשונה עליה והרי היא זקוקה כתחלה ולא קרינא בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה שהרי לא נתן גט סתם שיפקיע זיקתו ולא פסלה לא עליו ולא על אחיו.
מתני'. שני אחין נשואין שתי אחיות וכו', בגמ' פריך פשיטא מה התם בשלשה אחין דלא קא מידחיא לה מהאי ביתא לגמרי אמרת אסירא הכא בשני אחין דקא מדחיא לה מהאי ביתא לגמרי לא כל שכן, פי' התם גבי ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית משום אשת [אח] הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה משום אחות אשה ואע"ג דבההיא נפילה קמיתא לא אידחאי לגמרי דהוה קאי נשוי נכרית שזקוקה ליבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אפילו הכי חשבינן לה לגבי בעל אחותה כאשת אח(ת) שיש (לו) [לה] בנים לאיתסורי עליה אפילו לאחר מיתת אחותה הכא דבשעת נפילה אידחאי מהא ביתא לגמרי דאין כאן אלא בעל אחותה ומשעה שנפלה לפניו אין זיקת יבום עליה מבעיא, ומתרץ תנא הא תנא ברישא הך דחזיא להתירא שיירה והדר חזייה לאיסורא ואיידי דחביבא ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה, פי' הא מתני' דהכא תנא ברישא והך דג' אחין דלא אידחאי מהאי ביתא לגמרי חזייה מעיקרא להתירא ושיירה מלמתנייה לאיסורא הדר חזייה לאיסורא דמכל מקום לדידה לא קרינא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ואיידי דחביבא ליה משום דחידוש הוא ומשנה הראשונה שיתירה היא משנשנית זו הואיל והיתה שנויה מתחלה לא זזה ממקומה לעוקרה לגמרי.
<h2>דף לג:</h2>
מתני'. החליפו, בגמ' מסיק הוחלפו קאמר. ואם היו אחין אף משום אשת אח, דאיסור חל על איסור וכן אם היו אחיות ונדות וכל האיסור הנמצא בהן קא חשיב דבעי לאורויי דאיסור חל על איסור בכולל ומוסיף ובבת אחת כדמפרש בגמ'.
ומפרישין אותן, לאחר שנבעלו בחילוף מפרישין אותן מבעליהן שלשה חדשים כדי הכרת העובר שמא מעוברות הן והוולד ממזר ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברין בבעליהן ולאחר ג' חדשים מותרות דאונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי.
ואם היו כהנות, בגמ' מפרש דהכי קאמר אם היו כהנות בנות כהנים נשואות לישראל כלומר אפילו נשואות לישראל דלא איתסרן לגוברייהו דשוגג היה נפסלו מתרומה דבי נשייהו שאם מתו בעליהן אינן שבות לבית אביהן לאכול תרומה דאשת איש שזינתה אפילו בשוגג נפסלה מתרומה דבי נשה דכתי' ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאה זו שאין לו בה אלמנות וגירושין ובפרק אלמנה מפרש לה שפיר והוא הדין נמי אם הם נשי כהנים שנאסרו לבעליהן דאשת כהן שזינתה אף באונס נאסרה וכן אם היתה אשת ישראל וזינת נמי באונס ומת בעלה שהיא אסורה לכהן דהא נבעלה לפסול לה.
<h2>דף לד.</h2>
[לשון הרי"ף] כיון דאיפליגו ר' יוסי ור' שמעון בשמעתא קמיתא, בברייתא בגמ' [לעיל ל"ב ע"א] תנו רבנן בא עליה לאחר מיתת אחיו וכו'.
איסור כולל, שהאיסור חל על חתיכות אחרות ואתה גוררה לזו עמהן על ידי מיגו. ואיסור מוסיף, כשהאיסור מוסיף על החתיכה לאסרה על מי שהותר עליו. נהי דאיסור חל [על] איסור לית ליה, כגון האוכל נבלת בהמה טמאה אינו חייב משום נבלה דהיינו איסור גרידה דליכא כולל ולא מוסיף. מיגו דאתסר בחתיכות טהורות, משום טומאה. איתסר נמי בחלב, משום טומאה. והיינו איסור כולל, דלא איתוסף איסורא אחפצא אלא אגברא איתוסף איסורא לגבי אחריני כייל נמי להאי באיסוריה. איסור הנייה, היינו מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא. יום הכיפורים, איסור כולל דאיתוסף איסורא אגברא במידי דאישתרי ביה עד השתא.
גמ'. יש אוכל אכילה אחת, בשוגג. ד' חטאות, משום טומאה דאוכל קדשים בטומאת הגוף דבכרת ומשום חלב ומשום יום הכפורים ומשום נותר דבכרת הוא דנפקא לן מואוכליו עונו ישא [הכי] (ו)מוקמינן לה בתורת כהנים ובזבחים הלכך חייב על שגגתן חטאת ואע"ג דלאו קדש גמור הוא שנפסל בלינה אפילו הכי חייב עליו האוכלו בטומאת הגוף דקודש קרייה רחמנא לנותר דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם. ואשם אחד, אשם מעילות דאפילו כהן לגבי אמורין זר הוא.
אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב, ובהזורק פרכינן ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך ומשנינן כיון דקא מיכוון מחשבתו משויא לה מקום והא דתנן בהמצניע המוציא ככר בפיו פטור מיירי במידי דלאו היינו אורחיה לשוויה בפומיה כגון חפץ דלאו אוכל. אינו השם, חיוב זה לא בא עליו על ידי אכילה אלא על ידי הוצאה ואע"ג דרבנן לא פליגי עליה דר' מאיר מידי אלא משום דאינו השם והוה מצינן לאוקומי מתני' דידן לרבנן אלא משום דסתם מתני' בעלמא דר' מאיר ניחא לן לאוקומי מתני' דהכא ר' מאיר ואיסור כולל ומוסיף ובת אחת לקמיה מפרש להו.
שאלינן בגמ' ור' [מאיר] אליבא דמאן אי אליבא דר' יהושע הא אמר טעה בדבר מצוה פטור אלא אליבא דר' אליעזר, והכי פירושה נהי נמי דסבר ר' מאיר איסור חלב כי האי גוונא חל על איסור מיהו היכא דמתכוון לדבר מצוה לשא אשה כמאן סבירא ליה בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר' יהושע הא אמר פטור בפ' אם לא הביא כלי במסכת שבת דתנן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל של אחר שבת בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והאי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא דעדיין לא הגיע זמנו דומיא דמתני' דנתכוון לבעול בעילת מצוה והוחלפו.
<h2>דף לה.</h2>
קטנה או שאינה ראויה וכו', האי קטנה יוצאה בגט דגזרינן אטו גדולה יוצאה בגט שצריכה להמתין ג' חדשים אבל קטנה ממאנת אינה צריכה להמתין וליכא למיגזר אטו גדולה משום דליכא גדולה ממאנת וכן קטנה מזנה דלא שכיחא.
[לשון הרי"ף] למקצת רבואתא, הוא רבנו חננאל ז"ל ובעל הלכות גדולות ז"ל ורבנו שמואל בן חפני גאון ז"ל. ולא יתארסו, דגזרינן אירוסין אטו נישואין. רדופה, רגילה (ועם) [ועד] סמוך למיתתו עמדה בבית אביה זמן מרובה דליכא למימר מעוברת היא. או שהיה לה כעס, ולא שימשה. חולה או זקן, ואינו יכול. עקרה, שנעקר רחמה וניטל הא(ו)ם שלה. אילונית, לקויה ממעי אמה שאין לה סימני שיער ודדין. או שאינה ראויה לולד, על ידי סם. כולן צריכות להמתין, דגזרינן שאינה ראויה אטו ראויה.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו, סמוך למיתת בעלה ואח"כ נמצאת מעוברת מן המת. שהולד של קיימה, שכלו לו חדשיו. הוא מותר בקרובותיה, שאותה חליצה אינה כלום שאשת אח שיש לה בנים היתה ואינה חלוצתו. אסור בקרובותיה, דחליצה מעולה היתה ולקמן במתני' מפרש הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרובים הנאסרים על האשה מחמת בעלה. אין הולד של קיימה, שהיה נפל. וחייבין בקרבן, שבעל אשת אח שלא במקום מצוה. ספק בן שבעה, כגון שכנסה סמוך למיתת אחיו וילדה לסוף שבעה ולא הוכר עוברה עד ג' חדשים בתוך השבעה דספק הוא אם בן תשעה לראשון. והולד כשר, ממה נפשך אם בן ראשון הוא ולתשעה כשר ואם בן אחרון הוא ולשבעה כשר. וחייבין באשם תלוי, להגן עליו עד שיבוא אליהו ויאמר אם אשת אח שיש לה בנים בעל אם לאו.
גמ'. אינה צריכה חליצה מן האחין, דהך חליצה מעלייתא. שמה חליצה, היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי. וביאת מעוברת שמה ביאה, והכונס יבמתו ונמצאת מעוברת והפילה אינו צריך לחזור ולבעול לשם יבום אלא רצה מקיים רצה מגרש. לאו שמה ביאה, וצריך לחזור ולבעול לאחר שהפילה לשם מצוה.
<h2>דף לו.</h2>
על פיו, אחרי דברי פיו ולא כסתם ירושה בשתיקה. והשוה להן את הבכור, או השוה להן את הבכור. דבריו קיימין, דלכולן נתן בחייו ואין כאן ירושה ליטול בכורה ולא הפשוטין לחלוק בשווה אלא מה שריבה ריבה ומה שמיעט מיעט. (ואפילו) [ואם] אמר משום ירושה, רוצה אני שיירש בכור כפשוט. לא אמר כלום, דאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה. כתב, להן לשון מתנה או אמר להן בעל פה. בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, מפרש ביש נוחלין תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה זו היא מתנה בתחלה יירשנה ותנתן לו ויירשנה זו היא באמצע יירשנה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף. לעולם לא קנה, לאו אמתני' פליג אלא ביש נוחלין פליגי אמור[אי] בדוקיא דמתני' דכי אתא רבין אמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני ר' יוחנן אמר קנה דהיינו מתנה בסוף ואפילו האי דאדכר ירושה גביה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר צוואה לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו וריש לקיש קאמר התם לעולם לא קנה ההוא דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי הוה ירושה עד שיאמר [ל]כולם שנתתים שיכלול את כולם במתנה דתיקום לשון מתנה אתרוייהו ולא שיתן לזה ויוריש לזה והאי דקאמר ריש לקיש ויירשום בסוף רבותא היא דאע"ג דאדכר ירושה אף בסוף כיון דכייל להו במתנה קנו.
<h2>דף לו:</h2>
הכותב נכסיו, גם היא ביש נוחלין. לאחר מותו, שכתב לו מהיום ולאחר מיתה ואין בהן לאב אלא אכילת פירות בחייו. (מכורין) [מכרן] האב, מכורין לאכול הלוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהם. ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח, אפילו לכשימות האב דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דאמי ואין מכירת הבן מכירה דגופא דארעא מיקני לאב ומתני' דקתני אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב הא כשמת האב יש לו התם הוא דמת האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו אבל מת הבן בחיי האב לא בא זכות לידו.
פיסקא. תניא לא ישא אדם וכו', אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה לינשא עד כ"ד חדש שכך תינוק יונק. ולא יחזיר עולמית, משום דקנסינן ליה. לכשיגיע זמנו לסוף כ"ד חדש, והלכתא כרבנן אע"ג דקיימא לן הלכה כר' מאיר בגזירותיו הני מילי בדגזר הני אטו הני כדתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס מבעלה וכו' אבל הכא קנסא קניס ולית הלכתא כוותיה בקנסא.
[לשון הרי"ף] למינק קיימא, כשתלד תניקהו ואם נושא מעוברת חברו דילמא לאחר לידתה מיעברא ומיעכר חלב ובן הראשון אין לו מה יינק וימות. דידיה נמי, אשתו מניקה לא יבעול משום האי טעמא. ממסמסא ליה, מאכילתו. לא יהיב לה בעל, משום דלאו בריה הוא. ליורשין, של בעל ראשון. אשה בושה לבוא לבית דין, ולתבוע יורשין בשביל בנה. וקטלא לברה, בעל כרחה מת הוא ברעב לכך מוטב ניגזור עליה שתמתין עד שתלד ותגמול את בנה דנהי דבושה לבוא לבית דין (אלא) כיון דהיא עצמה צריכה ליזון משל יורשין מיזל ארעא ולא מיכספא.
יוציא בגט, עד שיגיע הזמן לכנוס ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא נפקא מינה דאי בעיא מינסבא לאחר.
באדם אינו נפל, ופוטר אמו מחליצה להכי נקט באדם משום דתני סופה ובבהמה שמונה ימים, שלשים יום לא הוזכרו אלא היכא דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו או לאו אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה תינוק בן יום אחד פוטר מן היבום. ספיקא היא, וחולצת ולא מתיבמת.
מת בתוך שלשים יום. באשת אח שילדה לאחר מותו מיירי וקאמר אם מת הולד בתוך ל' יום שמת בעלה ועמדה ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה. אם אשת ישראל היא, דזה שקידשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קידושין לא תאסר על בעלה. חולצת, דכיון דלא שהה ספיקא הוא ואיכא למימר דזיקת יבם עליה ואם זה שקידשה כהן הוא אינה חולצת שלא תאסר עליו דגבי תקנת כהן עבדינן כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג וקאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא ואינה זקוקה כלל. [לשון הרי"ף] והך דאמרינן התם, בפרק האשה שומרת יבם שנישאת בלא חליצה תצא מזה וכו'.
<h2>דף לז.</h2>
קידש אלמנת חברו וכו', ואפילו לקדש תוך ג' חדשים אסור כדתני לקמן וכן שאר כל הנשים לא יתארסו וכו'. וברח, שלא רצה לכנסה עד לאחר שלשה. משמתינן ליה, להכריחו שיתן לה הגט. עירוקיה מסתייה, ולא בעי למכפייה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא באעי לכנוס עד זמנו.
הנולד אחרי כן ספק ממזר הוא, (דבעלמא דעתיה) [דשמא ה]ראשון בן ט' לראשון הוא ושני מאשת אח שיש לה בנים הוא ויש לחוש לממזרות.
ודאן בודאן מותר, ודאי ממזר מותר בכמותו ממזרת ודאית. ודאן בספיקן אסור, שמא הספק כשר ונמצא ממזר בא בקהל וכן ספק ממזר בספק ממזר דשמא זה כשר וזה פסול, והספקות כגון שתוקי שקורא אבא ואמו משתקתו ואסופי שנאסף מן השוק וכולהו איכא למיחש שמא מפסול נתעברה.
<h2>דף לז:</h2>
ספק ויבם, ספק בן ט' לראשון וספק בן ז' ליבם ובא הוא ויבם לחלוק בנכסי המת ספק אומר אנא בן ט' וכל הנכסים שלי ולית לך מידי. ממון המוטל בספק, שהרי אין זה מוחזק בהם יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהם כלום ואם זה בן היבם הוא אין לו בהם כלום הלכך אין כאן מוציא מחברו להטיל עליו להביא ראיה.
בתר דפליג יבם, (עלה) [עם] הספק. בניכסי מיתנא, כדאמרן לעיל ממון המוטל בספק חולקין וחלקו ספק ויבם בנכסי המת ואח"כ מת יבם. אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו, ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק בשוה הכל בין נכסי הראשון בין נכסי האחרון וכגון שהיו נכסי היבם מרובין ואחין מועטין. לא הדר דינא, דאיפסיק דינא דפלג יבם בנכסי מיתנא וקאי בדוכתיה דלא מצי טעין האי ספק אי לאו אחוכון אנא נהדר דינא ואהדרו נכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי הלכך לא שקיל מידי דאינהו מצי לאדחויי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול מנתא בהדן. הדר דינא, עדיין יכול לבוא עליהן בשתי טענות אי אחוכון אנא הבו לי מנתא וכו' ונהדר דינא.
ואבדה דרך שדהו, [שהיתה שדהו] מוקפת משדי אחרים והיה לו דרך [על אחד] מהרוחות ואבדה ששכחו על איזו מן הרוחות היתה ואמר רבא בגמ' (ל)בארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד דכולי עלמא לא פליגי דמצו מדחי ליה כי פליגי בחד דאתא מכח ארבעה אדמון סבר בכל מקום אורחי (גבן) [גבך] הוא ורבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו כי היכי דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו פי' אי שתקת שתקת ולא אעלה לך בדמים יקרים ואי לא מהדרנא שטרי וכו' ושוב לא יהא לך אצלם אלא טענת ספק ומדחו לך, ר' אבא כרבנן דרבנן נמי קם דינא כיון שנפסק הדין שאין לך טענה אצל המוכרין תו לא נהדר בהדאי דמכוחם אני בא ואדמון סבר הדר דינא ואע"ג דלא מצי אישתעויי דינא בהדי מוכרים השתא הדר דינא ומשתעי דינא בהדי האי לוקח ממה נפשך.
<h2>דף לח.</h2>
כל היכא דחד ודאי בירושה וחד ספק, בגמ' מפרש מאי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר ההוא גברא בן מיתנא הוא ופלגא דידי ויבם אמר ליה (ו)את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה יבם ודאי, פי' שהרי הוא יורש ויודע מכח מי הוא בא ומחזיק בנכסים וספק הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכל נכסי ליבם.
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי [סבא], כיון דחד מינייהו לא טעין למירת בכולהו ניכסי ליכא בחד מינייהו ודאי אלא ספק וספק הוא הילכך מאי דקא מודה וקא מודו שקלי ושארא פלגי. פלגא דקא מודה להו שקלי, מששה זהובים נוטלין שלשה. תילתא דקא מודו ליה, שני זהובים תולתא דכולהו נכסי דהא אמרי ליה אחונא את ואינהו הוו תרי והוא שלישי תולתא דקא מודו ליה הנך תרי אחי לספק שקיל מאידך פלגא. פש דנקא, מכולי ממון לחלוק ביניהן דקא מינצו עליה הא אמר דידי הוא כוליה והני אמרי כוליה דידן.
מתני'. שומרת יבם, ממתנת ומצפה ליבם כמו ואביו שמר את הדבר וכמו ענייה זו לשוא שימרה בפרק אעפ"י בכתובות. שנפלו לה נכסים, מבית אביה וכגון דנפלו לה כשהיא שומרת יבם. מודים בית שמאי ובית הלל, אעפ"י דפליגי בשנפלו לה משנתארסה כדמפרש במשנה דנקיטא בגמ' אגררא דקאמרי בית שמאי תמכור ובית הלל לא תמכור בהא מודו דלא משתעבדי ליבם לפירות. ומוכרת ונותנת וקיים, מכרה ומתנתה קיימין.
מה יעשה בכתובתה, כתובה שהיא ראויה ליטול מנכסי בעלה הראשון מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל שהוא מקבל עליו הכל בשומא הכל נקרא כתובה. הנכנסין והיוצאין עמה, היינו נכסי מלוג ואהכי מיקרו נכנסין ויוצאין דכשהיא יוצאה באלמנות או בגירושין נוטלתן עמה. יורשי הבעל, היינו יבם שקם על שם אחיו לנחלה. יורשי האב, על שומרת יבם והיינו יורשי אשה וטעמא דמתני' מפרשי' לקמן.
ה"ג נכסין בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל וכו', נכסים בחזקתן היינו נכסי צאן ברזל ואהנך נכסין בעי בבבא בתרא בפרק מי שמת (וכי) [גבי] נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשון ואח"כ מת הבעל יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכו' מתני' כי הכא ובעי בגמ' בחזקת מי הני נכסין בחזקתן דקאמרי בית הלל ופליגי אמוראי ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי האשה ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל ותני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו פירוש הואיל והללו באין לירש הכל וכן הללו יחלוקו שהרי לשניהם יש טענת חזקה דהיא הנעלת ליה מבית אביה והוא מתוך שקיבל אחריותן עליו קנאן והרי הן כממונו והיינו נכסי צאן ברזל הלכך יחלוקו והלכתא כבר קפרא חדא דהוא מסקנא דשמעתא ועוד דהוא רביה דר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכתובה קרי השתא מנה מאתים ותוספת ולא נכסי צאן ברזל וקאמר דבחזקתן יורשי הבעל הוא שהיבם בחזקת נכסי אחיו ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב שהרי בחזקתן עומדין, ובגמ' פריך מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלדברי הכל נכסי מלוג בחזקתה ומוכרת לכתחלה ומאי שנא סיפא כשמתה דפליגי בית שמאי ולא מוקמינן להו לנכסי מלוג בחזק(ן)[ת] יורשיה, ופריק אביי רישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואפילו תימא דנפלה קמיה מן הנשואין אמרינן דזיקת נשואה אף ספק נשואה לא עבדא הלכך מוכרת לכתחלה דלא זכה בהן מיתנא מעולם דליקנינהו יבם מכוחו והוא הדין אם מתה יורשיה יורשין אותה ולא מהניא זיקה למקני נכסי דהשתא, סיפא דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון דזכה בפירות וקסבר אביי לדברי בית הלל שבכל מקום הלכה כמותן יד הבעל אינה אלא כידה ולא יותר בנכסי מלוג וכשמת הוה ליה ידו דיבם גרועה מידה והורע כוחו בהן דזיקה לא ככנוסה הילכך הנכסים בחזקת יורשי האב ואין ליבם בהם כלום לבית הלל ובית שמאי סברי ידו דבעל עדיפא מידה ונפקא מינה דכשמת הויא יד היבם כידה ליטול חלק בהן מכח אחיו שזכה בהן אע"ג דזיקה לאו ככנוסה לפיכך יחלוקו, ובגמ' אמר רב פפא דייקא מתני' כותיה דאביי אע"ג דקשיא ליה מתה דקתני נכסים הנכנסין והיוצאין עמה מאי נכנסין ומאי יוצאין לאו נכנסין לרשות בעל ויוצאין מרשות בעל לרשות האב אלמא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ואע"ג דקשיא ליה מתה אדמיפלגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות הואיל וטעמא משום ידו כידה, ואומר בגמ' ותו לא מידי פירוש אין להשיב דודאי דוקא כותיה וקשיא ליה מתה ואע"ג דפרישו עולא ורבה ורבא טעמא דבית שמאי באנפי אחריני כיון דרב פפא דהוא בתרא דייק כאביי כותיה מוקמינן טעמא דבית שמאי אבל לענין דינא כבית הלל עבדינן דקיימא לן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
כנסה [הרי] היא וכו' על נכסי בעלה הראשון, שביד יבם.
<h2>דף לט.</h2>
גמ'. שמגרשה בגט, ולא בעיא חליצה. ומחזירה, אם רצה מחזירה קודם שתנשא לאחר ולא אמרינן דתיקו עליה באיסור אשת אח, ובגמ' פריך ואימא הכי נמי פירוש אם יגרש צריכה חליצה עם הגט דכתיב ויבמה עדיין יבומין הראשונין עליה וכן אם ירצה להחזירה אינו יכול דמצוה דרמא רחמנא עליה עבדה והשתא תיקו עליה באיסור אשת אח, ומתרץ אמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה למה לי דכתיב לאשה שמע מינה [כיון שלקחה] הרי [היא] כאשתו [לכל דבר], ויבמה אי לר' לאסור צרות של עריות אי לרבנן ויבמה בעל כרחה.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ובגמ' מפרש טעמא אשה הקנו לו ליבם מן השמים על כרחו לפיכך לא הכריחוהו חכמים ליתן לה כתובתה מנכסיו דלא רמיא עליה אלא ליבומי ויכול למכרן לנכסיו בכל עת שירצה. ואי לית ליה מראשון, דלית ליה נכסי.
מתני'. מצוה בגדול, מוהיה הבכור. חוזרין אצל הגדול, למכפייה כדמפרש בגמ'. תלה בקטן, כלומר גדול שלא היה רוצה ליבם אלא לחלוץ ותלה באחיו הקטן שייבם לכשיגדיל אין שומעין לו. ובגדול, או שהיה גדול האחין במדינת הים ותלה גדול האחין אשר לפנינו בו לומר המתינו לו עד שייבם ולא יחלוץ. עליך מצוה, הואיל ואתה גדול האחין אשר לפנינו מוטב שתעשה ותקיים המצוה.
גמ'. ביאת קטן, צעיר שבאחין והוא גדול ועכשו אח קטן זה רוצה לייבם וגדול רוצה לחלוץ. ביאת קטן עדיפא, דמצות יבום קודמת. חליצת גדול עדיפא, דהא מצוה אגדול רמיא.
<h2>דף לט:</h2>
תנן התם בבכורות, פרק ראשון. שאין מתכוונין לשם מצוה, אלא לשם נואי לשם אישות. אמר רב אין כופין, אי ניחא להו לו ולה ליבומי אין כופין אותו לחלוץ בזמן הזה דלא למצוה קא מיכוון ופגע בערוה אלא אי בעי מיבם ומיהו [היכא] דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעוייה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא דכותיה שתתן בדבריה דאמרינן בהמדיר מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באעפ"י כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ומכל הילין טעמי כפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה כשתתן אמתלא לדבריה.
אטלע לה, לשון ולצלע המשכן הצדד לה רגל ימין לחלוץ דחליצת שמאל פסולה לקמן בפרק מצות חליצה. דאיתחזי לנא, דבעינן רוק הנראה לדיינין. מפומא, משום דאמר רבא צריכי דייני למחזי רוקא כדנפיק מפומיה בפרק מצות חליצה.
בעדים, אם אין מכירין אותו צריך שיעידו עדים בפניהם שהוא אחיו של מת מאביו.
[לשון הרי"ף מב"ב קס"ז ע"ב] ההוא תברא, שובר כתובה. אתאי, ההיא איתתא לתבוע כתובתה. לא אנא הואי, אותה אשה שאתה אומר שחתמת(ה) על שוברה ושמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי אבל אני לא התקבלתי כתובתי עדיין. אמר לה אף אנא אמרי, לסהדי החתומין עמי על השובר שאינה אשה שחתימתנו על שוברה והדין עמה והם השיבו (על) שטעיתי כבר נשתנה והוחלף קולה והדין עמהן וכבר התקבלת כתובתיך. מיקש, הזקינה וכבר נשתנה ונעשה קולה עבה. כיון שהגיד, נפקא לן במסכת שבועות מלא יגיד. לאו אורחיה למידק, ולהכיר בנשים כל כך והגדה קמיתא שאמר איהו לאו כלום היא אלא נשתנה קולה וכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה. לידבר עם הארץ, שמסתכל בנשים ומכיר.
ועכשיו שאין מתכוונין וכו', מסקנא דמתני' דלעיל היא ולאו מילתא באנפי נפשה היא. איכשור דרי, בתימא נצטדקו הדורות שחזרו לומר כך. ומשני לאו משום דאיכשור דארי אלא מעיקרא סברי לה כאבא שאול וכו'. לשום אשות, שמתאוה לאשה. דבר אחר, ממון. וקרוב אני בעיני, כמדומה בעיני. שהולד ממזר, שפגע באשת אח שלא במקום מצוה.
<h2>דף מ.</h2>
מתני'. הרי הוא כאחד מן האחין וכו', ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו, ובגמ' פריך פשיטא ומסיק סלקא דעתך אמינא הואיל ואפסדה מיבום שפסלה על כל האחין ניקנסיה שלא יחלוק בנכסים כלל קא משמע לן. ואם יש שם [אב] הנכסים של אב, דאמר מר האב קודם לכל יוצאי יריכו.
הכונס יבמתו זכה בנכסי אחיו, ואפילו גירשה למחר דכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו ומוקמינן בפרק כיצד יקום על שם אחיו לנחלה והרי קם, וטעמא דר' יהודה בגמ' מפרש מה בכור אין לו בחיי האב אף האי נמי אין לו בחיי האב.
<h2>דף מ:</h2>
מתני'. אסור בקרובותיה, כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה. באמה ובאם אמה, כל הנך עריות דבדאורייתא הוו באשתו גזרינהו רבנן בחלוצתו כיון דמעיקרא הות אשתו בזיקה. באם אמה, משום אם חמותו. באם אביה, דהויא לה אם חמיו. בבתה, משום בת אשתו, בזמן שהיא קיימת, [א]אחותה קאי ולאו אשאר עריות. והאחין מותרין, ואע"ג דאיכא למימר דשליחותייהו דכולהו אחין עבד. והיא אסורה באביו, של חולץ משום כלתו. ובאבי אביו, משום כלת בנו ושניה ונהי באביו ובאבי אביו בלאו משום חולץ נמי איכא איסורא משום מיתנא ובכדי חשיב להו לגבי חולץ. בבנו, של חולץ משום דהויא ליה אשת אב ובלאו חולץ נמי איכא איסורא משום מיתנא דהויא לה אשת אחי האב. ובבן בנו, של חולץ דהויא לה אשת אבי אביו ושניה היא. באחיו, של חולץ אפילו אינו אחיו של מת כגון אחין מן האם. בבן אחיו, של חולץ דהויא לה אשת אחי האב, אם בן אחיו מן האב הוא משום מיתנא נמי איכא איסורא ואם בן אחיו מן האם הוא ואינו בן אחיו של מת משום חולץ אסירא ליה ושניה היא אשת אחי האב מן האב.
מותר אדם באחות צרת חלוצתו ולא אמרי' צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה. ואסור בצרת קרובת חלוצתו, ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא בגמ'.
גמ'. גזרו שניות בחלוצה, כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרן עליה משום שניות כדתניא בפרק כיצד רביעי שבחמיו ושבחמותו.
בערוה דאורייתא, דאסירא עליו מדאורייתא משום קרובת אשתו כגון אמה ואם אמה משום אשות בהנך עריות גזרו שניות אבל חלוצה דאפילו עריות דידה לא מיתסרן עליה מדאורייתא משום אשות דחלוצה אלא מדרבנן דקרובת חלוצה מדברי סופרים הן ובהנך לא גזרו רבנן שניות.
באיסורא קיימא, חלוצה היא דאקיל רחמנא מכרת ואוקמה אלא יבנה אבל צרה לא אקיל עלה אלא כדקימא קימא באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת והולד ממזר.
[לשון הרי"ף] הכי גרסי' איתמר החולץ ליבמתו אמר ריש לקיש וכו', לא גרסי' וחזר וקידשה. על הצרה, אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצה של זו דכתיב (ביה) [בית] חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה ממנה לעמוד על כלן באיסור אשת אח בכרת משנפטרה מהן כדמפרש טעמא. ואיהו הוא דקאי בלא יבנה, דלאקוליה מאיסור חמור כרת לאיסור לאו כתביה רחמנא להאי לא יבנה וכי אקיל רחמנא לדידיה אבל (אחיה) [אחיו] כדקיימי קיימי באיסור אשת אח. ועלה דידה, החלוצה גופה קאי עלה החולץ בלא יבנה. ה(ו)א צרה, אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצה של זו. כדקיימא קיימא, באיסור אשת אח הוא וכל האחין חייבין עליה כרת. ור' יוחנן אמר לך מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כולם, ולענין צרתה נמי מעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרתה בכרת וכן אחים על כולהו בכרת אלא הוא שליחותא דאחין קא עביד והוי להו כמאן דחלצו איהי נמי שליחותא דצרה קא עבדא והויא לה צרתה כמו דחלצה וכשם שאין חייבין על החלוצה אלא לאו כך על צרתה נמי. הכי גרסי' הבא על יבמתו ובא אחד מן האחין על צרתה (ו)פליגי בה וכו', ולא גרסי' הוא דדברי הכל הוא לא קאי עלה דצרה אלא בעשה. מאן דאמר בעשה כר' יוחנן, דאמר איהו שליחותא דאחין קא עביד וכיון דאיהו בעשה כולהו נמי בעשה. כריש לקיש, דאמר איהו הוא דקאי בלא יבנה הא אחין כו' הכא נמי הוא ניהו דקאי עלה דצרה בעשה ואחין כדקיימי קיימי באיסור אשת אח. דמנינן, בריש פירקין.
<h2>דף מא.</h2>
מאי שנא רישא, דמתני' דלא גזור רבנן אאחות צרת חלוצה. ומאי שנא סיפא, דגזור אצרת קרובת חלוצתו וכל שכן אקרובת חלוצתו. אחות חלוצה אזלא בהדה בבי דינא לעיוני במילי דאחותה ומאן דחזי הנך תרתי אחיות דאזלן לבי דינא לא ידע להי מינייהו חלץ יבם ואי שרית ליה בצרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצה קא נסיב דסברי אחות חלוצה וצרתה נשי אחיו היו וחלץ לאחות חלוצה אבל צרת חלוצה דלא גייסא בחברתה לא אזלא בהדה לבי דינא ולא אתי למימר בצרה דחלוצה ולהכי לא גזור באחותה משום אחות חלוצה.
מתני'. חולצת ולא מתיבמת, דאחות חלוצה [היא] ובלא כלום לא נפקא דלא אלים איסורה למפטרה לגמרי דמדברי סופרים הוא. הרי זו פטורה אף מן החליצה, דיוצאה משום אחות אשה דאחות אשה גרושה מדאורייתא דכתיב בחייה כל שבחייה וכן מפרש בגמ'.
מתני'. שקידש אחיו את אחותה, לאחר שנפלה היבמה לפני שני האחין קידש האחד את אחותה. אומרין לו המתן, דקא פגעת באחות זקוקתך אם אתה כונסה דקסבר יש זיקה אפילו בתרי אחי. עד שיעשה, שיכניס אחיך את יבמה זו או יחלוץ ותעקר זיקתך ממנה.
מתה היבמה יכנוס זה את אשתו, משנה שאינה צריכה היא דהא לאחר מיתה לא נאסרה אפילו אחות אשתו. מת היבם, קודם שחלץ לה ונפלה היבמה לפני זה ואין שם אח אלא הוא. מוציא את אשתו בגט, דאחות זקוקתו היא. ואשת אחיו בחליצה, ויבומי לא דהא אחות גרושה היא.
גמ'. כאן שנה ר', משום דר' סידר את המשניות.
גמ'. הלכתא כר' יהודה בן בתירא, דיש זיקה ואלימא למיסרה עליה. מתה אשתו, שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה ומתה אותה שקידש. מהו ביבמתו, מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור [אחות] אשה ושריא או דילמא אע"ג דפקע איסור אחות אשה קמא ליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי [היא] כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם. מאי טעמיה דרב, הרי נאסרה עליו שעה אחת. יבמה שהותרה, בשעת נפילה דעדיין לא קידש זה את אחותה. ונאסרה, כשקידש אחותה. וחזרה והותרה, כשמתה אשתו. שתי אחיות יבמות שנפלו, (וכי) כבר פרישנא לה בארבעה אחין בתחלתו.
מתני'. לא תחלוץ, [מפרש] בגמ' טעמא. [עד שיהו לה שלשה חדשים], ולאחר ג' חדשים אם אינה מעוברת או חולצת או מתיבמת ואי מעוברת לא חולצת ולא מתיבמת. לא ינשאו ולא יתארסו, דגזרינן אירוסין אטו נישואין.
בתולות ובעולות וארוסות ונשואות, בגמ' בעי מה הפרש איכא בין בתולות לארוסות ובין בעולות לנשואות כלומר ליתני ארוסות ונשואות ומשמע בין בעולות בין בתולות ולא ליצטריך למיתני בתולות ובעולות, ומתרץ הכי קאמר אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן הנישואין בין מן האירוסין כלומר לא תיתני אחת ואחת דמשמע תרתי מילי אלא כולם חדא קתני ופרושי קא מפרש אחת בתולות ואחת בעולות וכגון שנתאלמנו או נתגרשו בין מן האירוסין דהיינו בתולות בין מן הנישואין דהיינו בעולות.
הנשואות יתארסו, דטעמא משום להבחין בין זרע של ראשון שלא תלד ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ובארוסה ליכא למימר הכי. והארוסות ינשאו, מיד דהא לא איעבור מראשון. חוץ מן הארוסה שביהודה, דתניא בפרק קמא דכתובות ביהודה מיחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה רגיל אצלה ומשחק עמה שלא יהו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דילמא בעיל.
כל הנשים יתארסו, אנשואות, והכי קאמר לר' יהודה כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נישואין ומיהו בהא פליגנא עלך דלא חילקתה בין אלמנה לגרושה והיתרתה אלמנה מן האירוסין ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנישואין לא תתארס כל שלשים יום של ימי אבלה. מפני האיבול, אבילות ואלמנה מן האירוסין אין לה איבול כדמפרש בגמ' והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מר' יהודה כדאמרן בשלהי גמ' דארבעה אחין גבי אנוסה ומפותה ולקמן בשמעתין נמי גבי היתה רדופה לילך כיון דר' יוסי מיקל טפי ליכא למימר דר' יוסי בהבחנה פליג דר' יהודה קאמר ארוסות ינשאו וקאמר ר' יוסי י[ת]ארסו אין ינשאו לא הלכך מפרשינן באבילות הוא דפליגי.
<h2>דף מא:</h2>
גמ'. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו', וזו הואיל ואינה עולה ליבום בתוך ג' חדשים שלא יפגע באשת אח אינה עולה השערה לפני הזקנים לחליצה.
ג' חדשים הראשונים, שאינה יכולה לינשא מחמת בעלה. ניזונת משל בעלה, שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסאי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי. מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא יבם, ואינה דומה לשאר אלמנות דהתם כל זמן שאינה נישאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הכא אגידא ביבם משלשה חדשים ואילך ולפיכך אין לה על נכסי בעלה מזונות ולא משל יבם עד שתכנס לו לחופה. עמד בדין, שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח ניזונת משל יבם דקנסינן ליה הואיל ומעכיב עליה. מיבם לית לה, דהא קטן הוא. מבעל מאי, מי אית לה מזוני מבעל הואיל וכתב לה כל ימי מיגר ארמלותיך. משמיא קנסוה, דנפלה לה קמי יבם קטן.
יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' חדשים, משמת בעלה. צריכה להמתין ג' חדשים, משמת בעלה. לאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין ג' חדשים, משעת חליצה אלא הולכת ונישאת מיד. ושלשה חדשים שאמרו, כלומר הוי למד מכאן ששלשה חדשים וכו'. משעת נתינה, מונין לה ג' חדשים להנשא ואע"ג דגט מקמי הכי הוה ולא אייחדא גביה דלא ליהוי גט ישן והכא נמי נמני לה מחליצה ואע"ג דגט מקמי הכי הוא. איסור כרת היתרת, אשת אח היתרתה להתיבם אחר ג' חדשים ממיתת בעלה. איסור לאו, לשוק דמיקמי חליצה לא קימא אכולי עלמא אלא בלאו דלא תהיה אשת המת החוצה. לא כל שכן, שנתיחדה אחר חליצה מיד הואיל ועברו ג' חדשים למיתת בעלה.
<h2>דף מב.</h2>
להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, אימת להיות לך לאלקים בזמן שזרעך מיוחס אחריך שאין השכינה שורה אלא על הודאין שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קיימא לן בנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא. להבחין בין זרע שנזרע וכו', דמי שנזרע בישראל והיתה הורתו ולידתו בקדושה ראוי להיות יורש אבל מי שלא נזרע בקדושה אעפ"י שלידתו בקדושה אינו ראוי להיות יורש.
רבא אמר היינו טעמא דכל הנשים וכו', וגבי גר וגיורת לחדא מהני הוא דאיכא למיחש כגון לשמא ייבם אחיו מאמו דשמא מעוברת היתה וכשתלד סבורה היא שבן שבעה הוא ובקדושה נזרע ותחזור ותלד בן אחריו וישא אשה אחרת וימות בלא בנים וייבם זה את אשתו דסבור שגם הוא נזרע בקדושה וכיון דהוא לא נזרע בקדושה וסתם גויה זונה היא חיישינן שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו שלא מאביו.
<h2>דף מב:</h2>
הלכה כר' יהודה, דשרי ארוסה לינשא הואיל וליכא למיחש לזרע ראשון ונשואה נמי ליארס, ויש ספרים שכתוב בהן הלכתא כר' יוסי והיא היא דלא פליגי אלא באלמנה מפני האיבול אלא ניחא להו למימר הלכה כר' יוסי דר' יוסי נמ[ו]קו עמו. מכלל דיחידאה פליג עלה, תנא קמא דאמר לא ינשאו ולא יתארסו אחת ארוסה ואחת נשואה דאסר אפילו ארוסה ליארס וכל שכן לינשא יחידאה היא ולא סתמא דרבים היא דאי סתמא דרבים ליכא למימר הלכתא כר' יוסי דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפי הגרסא האחרת כר' יהודה.
רדופה, רגילה (ועם) [ועד] סמוך למיתתו עמדה בבית אביה זמן מרובה דליכא למימר מעוברת היא. או שהיה לה כעס עם בעלה, ולא שימשה. (ו)זקן או חולה, ואינו יכול. עקרה, שנעקר רחמה וניטל האום שלה. ואילונית, לקויה ממעי אמה שאין לה סימני שיער ודדין. שאינה ראויה לולד, לאיתויי סם או כגון שנשאת בת ארבעים דאמר רב חסדא נישאת בת ארבעים שוב אינה יולדת אי נמי כגון ששהתה אחר בעלה עשר שנים ולא היה בדעתה לינשא.
כולן צריכות להמתין ג' חדשים, דגזר שאינה ראויה אטו ראויה והיינו תנא קמא דמתני' דאמר אחת ארוסות ואחת נשואות צריכות להמתין. מתיר ליארס ולינשא מיד, דלא גזר. דכרמא, שנשנית בכרם ביבנה מחמת אותה משנה חזר בו, בכרם ביבנה סנהדרין היו יושבין שורות שורות כעין נטיעת כרם.
<h2>דף מג.</h2>
ביום צ', יום השלמת ג' חדשים שלימין. ההוא, חוץ דקאמרינן. לענין מינקת חברו איתמר, וצריכה להמתין ג' חדשים ושאר הנשים שאינן מניקות צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו אחת בתולה ואחת בעולה ואפילו היא קטנה או שאינה ראויה לולד כדפסקינן הלכה כר' מאיר בגזירותיו כגון הכא דגזר שאינה ראויה לולד אטו ראויה.
<h2>דף מג:</h2>
מתני'. ארבעה אחין נשואין וכו', בגמ' פריך ארבעה אחים סלקא דעתך, פי' כיון דלא הוו אלא ארבעה וכולן מתו כדקתני ומתו מאן מיבם, ומתרץ אימא ד' מאחין מתו דמשמע דעדיין יש אחים אחרים.
ירושלמי, דלמה פי' מעשה, תלת עשר אחין הוון ומיתון תרי עשר בלוא בנים אתון בעיין מתיבמה קומי ר' אמר ליה ר' אזיל יבים אמר לית ליה בהילי זאין אמרא כל חדא וחדא אנא זיינה ירחי אמר מאן זאין ההוא ירחא דעיבורא אמרין מן יומוי לא גחך ר' בההוא שעתא גחך ר' אמר אנא זאין ירחא דעיבורא וצלי עליהון ואזלין להון בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושיתא מינוקין אתון וקימין להו קומי דירתיה דר' סלקין ואמרון ליה אית לרע חדא קריה דמינוקין בעיי משאל בשלמך אדיק ר' מן כוותא וחמתון אמר לון מא עסקכון אמרין ליה אנן בעיין תתן לן ההוא ירחא דעיבורא ויהב לון ההוא ירחא דעיבורא.
<h2>דף מד.</h2>
היתה [אחת מהן] כשרה לכהונה ואחת פסולה, כגון שנתגרשה מאיש אחר ופסולה לכהן אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה ולא יחלוץ לכשרה מפני שפוסלה לכהונה בחליצה שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן ואעפ"י דהוא אינו צריך. ואם היה מיבם מיבם אף לכשרה.
גמ'. ושבקינן ליה, לכנוס את כלן. ואל תכניס קטטה, ואין לך קטטה גדולה מזו כשנושא לו ד' נשים שאין לו במה לפרנסן. בדאפשר ליה, עשיר הוא ויכול לפרנסן. דנימטי להו עונה בחדש, שיגיע לכל אחת עונה בחדש דעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בבבא קמא.
הכי גרסינן ונייבם חדא והדר לחלוץ לחדא אמר קרא וכו' כל שאינה עולה, לבית דין ליבום שאינה זקוקה להתיבם דרחמנא פטרה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. אינה עולה לחליצה, והואיל ואין השניה עולה ליבום משייבם אחת מהן אינה חולצת וכל הנך דאמרי רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות זקוקה ואחות חלוצה וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר דאם כן תאסר לעולם דכל הנך לא מצי ליבומי הלכך כיון דמדאורייתא רמיין ליבום חלצן והוא הדין לחייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' כיון דמדאורייתא רמייא ליבום משום דאתי עשה ודחי לא תעשה חלצן אבל הכא אי מיבם חדא אידך אסירא ליבומי הלכך לא חלצא.
מתני'. המחזיר גרושתו משנשאת, דקיימא עליה בלא יוכל. והנושא את חלוצתו, דקיימא עליה בלא יבנה. קרובת חלוצתו, בגמ' מקשי הא לאו דאורייתא היא דאמר ריש לקיש כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים, ומתרץ היינו טעמא דר' עקיבא [דאמר קרא] בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו כלומר שהחלוצה קרואה אשתו ואסור באחותה ולית ליה סתמא דמתני' דתנינן לעיל החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר' עקיבא פטורה לגמרי. יוציא והולד ממזר, דסבר ר' עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין. קרובת גרושתו, ד[גרושתו כ]אשתו ואחותה או אמה לא הותרו לו וחייבי כרת נינהו גביה.
<h2>דף מה.</h2>
גמ'. בחייבי לאוין דתפסי בהו קידושי, מדנפקא לן בפרק כיצד מכי תהיין לאיש וכו' כגון מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וגרושתו לכהן. עבד וגוי, חייבי לאוין הן גוי דכתיב לא תתחתן בם, עבד לא תהיה קדשה מבנות ישראל ועבד לא תפסי ביה קידושי כדנפקא לן בפרק האומר לחברו מדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וכן גוי אינו בתורת קידושין כדכתיב בשבע אומות לא תתחתן בם לא יהא לך בם חיתון, ובשאר אומות כתיב ואחר כן תבוא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לית בה הויה ומהני קראי נפקא לן בקידושין דלא תפסי קידושין בנכרית וגוי נמי מצינן למילף מיניהו הלכך אין ביאתן ביאה לשום קידושין ודמו כחייבי כריתות.
זו שאיסורה שווה בכל, גוי אסור בין בכהנת בין בלויה בין בישראלית. בנה פגום, בנה לאו דוקא דהא פשיטא בן הגוי לאו כהן הוא ואי משום דלא ישא כהנת כיון דמותר בישראלית מותר נמי בכהנת דאין קדושה (בדמים) [בנשים] דאפילו כשרות לפסולין קיימא לן דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין אלא משום הכי נקט ליה דאם תלד בת פסולה לכהונה כחללה. שכן היא עצמה מתחללת, שאם מת כהן גדול אסורה אפילו לכהן הדיוט שנפסלה זו בביאתו ועשאה חללה דכתיב ולא יחלל ולא כתיב ולא יחל דמשמע שני חילולין אחד לה ואחד לזרעה והכי מפרשינן בעשרה יוחסין או אם בת כהן היא פסולה מן התרומה כדאמרינן לקמן בפרק אלמנה כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. שפסלוה, ואפילו מתרומה דבי נשה וכל שכן מלהנשא לכהן שפסולה, כהנת מתרומת אביה, לויה וישראלית כגון שנישאו לכהן וילדו בנים וכשמתו בעליהן היו אוכלות בתרומה בשביל בניהן ואם בא עליה גוי אחרי כן פסלה מתרומה וכל שכן מכהונה. מי שיש לו בה דין אלמנות וגירושין, שתפסו בה קידושין חוזרת לתרומה ומלחם אביה תאכל יצא גוי ועבד שמתוך שאינה בתורת גירושי אינה קרויה אלמנתו וגרושתו. ולי נראה שהולד פגום מדלא פריך תלמודא להאי קל וחומר שמע מינה שהולד פגום סבירא ליה ומה שאמר הולד כשר לאפוקי ממאן דאמר הולד ממזר אבל פגום הוי מקל וחומר.
בני בי מיכסא, מקום. שלח להו השתא כולו עבד הבא על בת ישראל הולד כשר חציו עבד מיבעיא. מרא דשמעתא, דאמר כלו עבד הבא על בת ישראל הולד כשר. מנו רב יהודה, דרב יהודה אכשר בגוי ועבד הבא על בת ישראל כדאמרן בגמ' ואף רב יהודה מורי בה להתירה. אין לו תקנה, אין תקנה לולד לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו ולישא בת ישראל אינו יכול מפני צד עבדות שבו משתמש באשת איש הלכך ולד אין לו תקנה בבת ישראל כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר אבל משום צד עבדות לא מפסיל ולד אף באשת איש כדאמרן בגמ' לדברי המכשיר מכשיר אף באשת איש.
<h2>דף מה:</h2>
רב מרי בר רחל, ובכמה דוכתי(ה) איקרי רב מרי ברה דבת שמואל דרחל הות מן בנתיה דשמואל דאשתבו כדאמרינן בכתובות ואיעברה מגוי אחד ששמו איסר בעודו גוי ונתגייר וילדה ממנו רב מרי בקדושה דהכי אמרינן בבבא בתרא בפרק מי שמת דאיסור הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ומרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי בירושה גוי לאו בר ירושה הוא וכו'. בפורסי, ממונה וחברו בפרק ראשון דיומא מאי פרהדרין פורסי. [מקרב אחיך], מדכתיב שום תשים ודרשינן כל משימות שאתה משים וכו'.
לשום אינתותא, לנקיון בעלמא לשם טבילת נדותה ולבוא עליה ולא משום טביל(ו)ת גירות. יכילנא לאכשורי בה, להיות גיורת גמורה ואעפ"י שלא טבלה לשם גיורת דאמרינן לקמן אינו גר עד שימול ויטבול דטבילת נדה סלקא ליה לשם גיורת דאין לך גיורת מזו כשהיא טובלת לנדותה דגויה לנדותה לא טבלה. כדרב אסי, לקמן. בברתה, בת שתלד מעבדו דרב חייא ובת לאו דוקא ואע"ג דבת עבד הבא על בת ישראל היא דהא נתגיירה זו וכבת ישראל היא אפילו הכי כשרה כדרב אסי דאמרי' בשמעתין ההוא דקרו ליה בר ארמיתא ואמר רב אסי מי לא טבלא לנדותה אלמא טבילת נדותה סלקא לה לשם גירות ויש פירוש אחר וזה עיקר.
ההוא דקרו ליה בר ארמיתא, שלא טבלה אמו כשנתגיירה ואומרין שעדיין היא גויה ומגנין את בנה לומר שאף הוא גוי לפי שבן הנכרית הוא. מי לא טבלה לנדותה, כשהיתה משמשת עם בעלה והואיל והחזיקה את עצמה בדת יהודית לטבול בנדותה סלקא לה טבילה לשם נידות. מי לא טבל לקריו, זה כמה שנים שנתגייר ודאי טבל לקריו כשהיה רוצה לעסוק בתורה ואין לך טבילת גירות גדולה מזו.
וקדם וטבל לשם בן חורין, דהלוקח עבד צריך להטבילו לשם יהדות של עבדות ולמולו כדי שיהא שייך במצות כדאמרינן לקמן אין מקיימין עבדים שאינן מולין ואם קדם עבד וטבל לשם בן חורין אהניא ביה טבילת גירות בשחרור ואפקע שעבודא דאית ליה לרביה עליה. גוי גופיה לא קני, גוי הקונה את חברו אין גופו קנוי לו כדאמרינן לקמן ולא הם קונין זה את זה ומאי דקני ליה לגוי הוא דמקני ליה לישראל ולא נחית ביה ישראל לגופיה עד דעביד ביה הוכחה שהוא עבד גמור ואינו יכול לעשות הוכחה אלא בטבילה שמטבילו לשם עבדות ומוכח דלקיימו הוא רוצה הלכך כי קדם וטבל לשם בן חורין ההיא טבילה לשם בן שחרור קיימא ואפקעיה לשעבודיה כדרבא.
<h2>דף מו.</h2>
הקדש חמץ ושחרור, עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שעבודא דקמא והדר בעל חוב וגבי מיניה חוב דידיה אבל קדושת בדק הבית לא מפקעא כדתנן בפרק שום היתומים הקדיש תשעים מנה והיתה עליו כתובת אשה מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. חמץ, עשה ישראל אפותיקי לגוי והרי הוא מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שעבוד הגוי ולא הוה ממש דידיה וחייב זה לבערו דאיסור חמץ מפקע לשעבודא דגוי, והא דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה הא אוקמה רבא בפרק כל שעה בשהרהינו אצלו. ושחרור, בהשולח גט ועשה עבדו אפותיקי ושחררו שחרור מסלק את השעבוד ממנו ויוצא והלה חוזר על הראשון לתבוע חובו.
לפניה, קודם שנתגיירה בעודה גויה הוה קליש שעבודא בגויהו הלכך אפקעוה רבנן (בטבליהן) [בטבילתן]. לאחריה, מאחר שנתגיירה יפה כוחה ואלים שעבודא ולא אפקעוה רבנן לשעבודה בטבילתן לשם בן חורין אלמא גבי ישראל לא קנה עצמו בן חורין בטבילתו קשיא לרב חמא. בין בסתם, שלא פירשו בשעת טבילתן על מה טבלו אלא טבלו סתם ולא פירשו לשון חירות ואחר טבילה היו באין לקנות עצמן בטבילה סתם קנו דהואיל והיא גויה קליש שעבודא בגויהו, לאחר שנתגיירה אלים שעבודה ולא מצו מפקעי שעבודה [אלא] בטבילה מפורשת לשם בן חורין כדרב חמא בר גוריא דקתני וקדם וטבל לשם בן חורין, ולפי זה הפירוש כך היא הגירסא טעמא דבפניה הא לאחריה לא קנו אמר ליה רבא לפניה בין בסתם בין במפורש לאחריה במפורש אין בסתם לא. ויש שגורסין בפניה ושלא בפניה ומפרשין בפניה אם טבל העבד ואדוניו רואה אותו, שלא בפניה שאין האדון רואה העבד כשהוא טובל, וראשון עיקר.
לא שנו, דאם קדם וטבל לשם חירות קנה עצמו בן חורין אלא בלוקח מן הגוי וכדאמרינן טעמא. אבל גוי גופיה, גוי בן חורין שמכר עצמו לישראל קני ליה ישראל לגופיה ולא מהניא טבילה לאפקועי גופיה מיניה. אלא גוי לא קני להו למעשה ידיו, הכתיב וחשב עם קונהו ובעבד עברי הנמכר לגוי כתיב דכתיב לעיל ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר [ואמר מר משפחת גר] זה הגוי אלא לגופא. אימא בכספא ובטבילה, לשם עבדות אמר רחמנא דמיקני גוי לישראל אבל מקמי טבילה לא קנה ישראל לגופא דגוי ואי קדם וטבל לשם חירות הכי נמי דבר חורין הוא והיכי אמרת אבל גוי גופיה קני ישראל בכספא לחודיה.
לתקפו במים, לתת עליו עול מלאכה כשמטבילו כדי שיהא נראה כטבילת עבדים שאפילו אמר הוא לשם בן חורין לא יהא ממש בדבריו.
שכן מצינו באבותינו שמלו, בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל את התורה וליכנס תחת כנפי השכינה מלו אותן שלא היו מולין באותו לילה שיצאו כדכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו וכתיב נמי מתבוססת בדמיך דם פסח ודם מילה. ולא טבלו, שלא מצינו בהם שום טבילה שטבלו. באמהות, נשותיהם כדלקמן סברא הוא דאם כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. ולא מלו, דאי אפשר וקסבר דנין אפשר משאי אפשר.
<h2>דף מו:</h2>
עד שימול ויטבול, דקסברי באבות נמי טבילה הואי ומש[אי] אפשר אין דנין הלכה. לעולם אינו וכו', בגמ' פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ומתרץ מאן חכמים ר' יוסי דתניא וכו' ולפיכך הוצרך ר' יוחנן לפסוק הלכה דהא לאו רבים נינהו. אמרינן בברייתא בגמ' לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו שאם מל לשם מצות גרות שאין מטבילין אותו בשבת דהא כיון דבעינן תרתי תקוני גברא הוא.
עובדא הוה בי ר' חייא בר' ורב יוסף מתני ר' אושעיא בר', כלומר ר' אושעיא נמי הוה בהדי ר' חייא ורב ספרא מתני דאף ר' אושעיא בר' חייא הוה נמי התם בהדייהו. בר', אדם גדול בדור. שהי כאן וניטבלינך למחר, לילה היה. שמע מינה, מדרב ספרא, גר צריך שלשה, תלתא הוו התם.
<h2>דף מז.</h2>
לא מהימן עד דמיתי סהדי, שמא ערבי היה וצריך דם ברית וטבילה בפנינו או יביא עדים שנתגייר בבית דינו של פלוני. בין בארץ בין בחוצה לארץ, שלא תאמר בארץ ישראל הוא שצריך להביא ראיה משום דאיכא זבת חלב ודבש ובזמן הזה דאיכא לקט שכחה ופיאה אבל בחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה אלא אפילו בחוצה לארץ נמי צריך להביא ראיה.
ובין גרו, מדכתיב גרו אצל ושפטתם מכאן אמר ר' יהודה דגר בעי בית דין. ואין אתה נאמן לפסול את בניך, הואיל והחזקנום בכשרות לא נפסול אותם על דבריך ואעפ"י שדבריך פסלך לא פסל את בניך. ואין עדות לגוי, והואיל ובניך מוחזקין בכשרות אי אתה נאמן לפסלן.
דווים מסוחפים, שפלים וכפויים כמו סחופי כסא כפיית כלי. מטורפים, כספינה זו המיטרפת בים. ואיני כדאי, איני ראוי להשתתף בצרתם ומי יתן ואזכה לכך. ומודיעין אותו עון לקט, שלא יאמר עניים הללו הלוקטים פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם כדיניהם שבני נח הוזהרו על הגזל בסנהדרין ואזהרתן זו היא מיתתן דלא בעי התראה לפיכך בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה דגוי קפיד אדבר מועט ולגבי ישראל הוי מחילה ולא ניתן להישבון גוי אינו באזהרה אלא נהרג דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה אבל גוי מאחר שעבר על אזהרתו אין לו תקנה אלא נהרג ואפילו גוי מגוי. (לישראל) [לישנא] אחר[ינא], מודיעין אותו עון לקט הואיל ומקפידין הן על הממון כל כך כדאמר על פחות משוה פרוטה נהרג. שעד שלא באתה למדה זו שעד שלא נתגיירתה ולא נכנסתה תחת כנפי השכינה. לא רוב טובה, לפי שיצר הרע מחזר אחריהם ושמא תזוח דעתם עליהם ויחטאו כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ולא רוב פורענות, לפי שאין יכולין לקבל וכן שלמה אומר ריש ועושר אל תתן לי וגו'. ואין מרבין עליו דברים, של איום המאיימין עליו ביותר שמא יפרוש. ציצין, חתיכות בשר שלא נפרעה מילה כהלכתה. חוזרין ומלין אותו שניה, מפרש בגמ' כדתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה ואמר ר' אבינא אמר ר' ירמיה אמר רב בשר החופה רוב גובהה של עטרה, עטרה שורה גבוהה שסביב הגיד וממנה הולך ומשפע מלמעלה למטה, רוב גובהה של אותה שורה ולא תימא רוב הקיפה. ומודיעין אותו קצת מצות, דהשתא על ידי טבילה הוא נכנס לכלל הדת הלכך בשעת טבילה צריך לקבל עול מצות. שני תלמידי חכמים, לקמן מתרץ לה. אחד גר ואחד עבד משוחרר, לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו. ובמקום שנדה (לבעלה) [טובלת], כשם שנדה לבעלה טובלת בארבעים סאה אעפ"י שאין טבילתה משום טומאה שהרי אף מצורעת משמשת עם בעלה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולא מחוץ לאהלה אלא כשהיא נדה אסרה הכתוב עד שתטבול ונמצאת טבילתה שלא לצאת מטומאה כך גר אעפ"י שאין טבילתו משום טומאה צריך מ' סאה. וכל דבר שחוצץ בגוף בטבילתו, כל דבר שיש לו על גופו החשוב חציצה לענין טבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה אעפ"י שאין טבילתן משום מגע טהרות כשאר טבילות וליכא לאוקומה לענין מגע דאם כן מאי קמ"ל דכל החוצץ בשאר טבילות חוצץ נמי בנדה לטהרות פשיטא מאי גריעותא משאר טהרות שהן מגע לטהרות אלא על כרחיך לנדה לבעלה, ומכאן תשובה לאותן המגיהין בספרים גבי חציצה דמקום הראוי לביאת מים בעינן הני מילי לטהרות אבל לבעלה (לה) [לא] דהא הכא מוכח דכל חציצות של טבילה פוסלות נמי בנדה לבעלה. דאי פריש נפרוש, דאי פריש שלא יתגייר נפרוש ולא איכפת לן מפרש בגמ' משום דר' חלבו קשים גרים לישראל כספחת שנאמר ונלוה הגר [עליהם] ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שאוחזין מעשיה[ם] הראשונים ולמדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר. ותרא כי מתאמצת היא וכו', בגמ' אמרה לה אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך, אסיר לן ייחוד פי' להתייחד עם אשת איש בימי דוד גזרו על ייחוד פנויה באשר תליני אלין, מיפקדינן שש מאות ושלש עשרה מצות עמך עמי, אסיר לן ע"ז ואלקיך אלקי, ארבע מיתות נמסרו לבית דין באשר תמותי אמות, שני קברים נמסרו לבית דין פי' אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין שאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל ושם אקבר, מיד ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. מרזו מכה, מכבידין חולי המכה לשון מטרא לאילני בתעניות.
<h2>דף מז:</h2>
גר צריך שלשה, דהא משפט כתיב ביה.
דאיהדר ביה, לגיותו ואחר כך קידש בת ישראל מקודשת וצריכה גט ממנו דישראל משומד קידושיו קידושין דישראל רשע הוא.
<h2>דף מח.</h2>
לענין טבילה, ששניהן שווין בטבילה שצריכין לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד אינו צריך לקבל בשעת טבילת שחרור דהא שייך במצות. ואחד לקוח מן הגוי, עבד להטבילו לשם שחרור ליעשות כישראל צריך לקבל עול המצוות עליו דלא שייך במצות. הא לקוח מישראל, דשייך במצות אין צריך לקבל.
<h2>דף מח:</h2>
ובכתה את אביה ואת אמה, פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש פי' שתצטער הרבה על פרישתה מאביה כדי שתתנוול אפשר שתתגנה בעיניו ולא יכניסנה כדאמרינן בקידושין שלא הותרה יפת תואר אלא כנגד יצר הרע דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו' וקסבר ר' אליעזר דאינה צריכה לקבל אלא מתנוולת עד חדש ואח"כ נבעלת לו, ור' עקיבא אומר אביה ואמה זו ע"ז וכן הכתוב אומר אומרים לעץ אבי אתה וגו' שצריכה לכפור בע"ז קודם שתבעל לו. שלא קבלה עליה, להתגייר.
[לשון הרי"ף מכתובות י"א ע"א] על דעת בית דין, אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר מטבילין דאין לך גר בלא מילה וטבילה על דעת בית דין שלשה יהיו בטבילתו כדין כל טבילת גר צריכין שלשה והם נעשין לו והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר. שלא בפניו, כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעה נינהו.
אין מקיימין, מפני שמנסכים לו יינו שהרי הם גוים. הרי הוא אומר וינפש בן אמתך, והאי בעבד ערל כתיב כדמפרש בגמ' דאי בעבד מהול כבר כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והאי בעבד מהול מדכתיב כמוך הוי אומר וינפש בן אמתך בעבד ערל אלמא מותר לקימו. בין השמשות, של ערב שבת. ולא הספיק למולו, והזהירו הכתוב על עבדו לנוח ביום המחרת ולא על שבת הבאה שהרי צריך למולו קודם שבת וכיון שמל מקרא אחרינא נפיק כדאמרינן למען ינוח עבדך ואמתך.
וחוזר ומוכר לגוים, אע"ג דעבד מהול אסור למכור לגוים מפני שמפקיעו מן המצות. האמר אין מקיימין, אפילו יום אחד. הני מילי דאין מקיימין היכא דלא פסקה למילתיה, דלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו אבל היכא דפסקא למילתיה ובשעת לקיחה (ו)נתפייס להתגייר ואח"כ חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה. (לישראל) [לישנא] אחר[ינא] הני מילי דאין מקיימין היכא דלא פסקה למילתיה שמקיימו סתם אבל היכא דפסקה דאמר לו הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תמול [אמכור] אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא.
על מנת שלא למולו, שהתנה העבד ורבו הגוי עם ישראל על מנת שלא למולו. חד מתרי או מתלתא טעמי קאמר, דתלתא טעמי אמרן בעבד ערל שמותר לקיים כגון לקוח בין השמשות ופסק למילתיה (ואהני) [ואתני] בהדיה.
<h2>דף מט.</h2>
מתני'. כל שאר בשר שהוא בלא יבא, כל קורבא שהיא בלאו ואפילו אין בה כרת כגון אנוסת אביו וכר' יהודה דהויא בלאו דלא יגלה כנף אביו ומחמת קורבא וכגון נושא חלוצתו דהוי בלא יבנה והוי לאו דקורבא וכגון מחזיר גרושתו משנישאת קיימא לה בלאו דלא יוכל אבל חייבי לאוין דלאו שאר כגון אלמנה לכהן גדול וכגון נתינה לישראל דקיימא בלאו דלא תתחתן דמז' אומות היא וכגון עמוני שנשא בת ישראל אין בניו ממזרים.
כל שחייבין עליו כרת, אבל נושא חלוצתו ומחזיר גרושתו לא הוי ממזר ואנוסת אביו לר' שמעון לאו דחייבי לאוין הוא דלא סבר ליה כר' יהודה כדמפרש בגמ'.
לקיים דברי ר' יהושע, לא היה כתוב במגלה אלא ארישא קאי אמר שמעון בן עזאי לקיים דברי ר' יהושע וכו' מאשת איש ומדכתיב בה אשת איש שמע מינה דוקא כתב לאשמועינן דאין ממזר אלא מחייבי מיתות דאי סבירא להו לבני ירושלים דיש ממזר מחייבי כריתות נכתבו סתמא אלא להכי כתבו מאשת איש דלא תימא מחייבי כריתות הוה וכמאן דאמר יש ממזר מחייבי כריתות.
גרסינן בגמ' מאי טעמא דר' עקיבא דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וסבר לה כר' יהודה דאמר באנוסת אביו הכתוב מדבר דהויא לה חייבי לאוין וכתיב לא יבא ממזר אלמא מהני הוי ממזר ולר' סימאי דמרבי אפילו שאר חייבי לאוין דלאו דשאר ולר' ישבב דמרבה אפילו חייבי עשה נפקא ליה מולא ושמעון התימני סבר לה כרבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא לה חייבי כריתות וכתיב לא יבא ממזר אלמא מחייבי כריתות הוי ממזר ור' יהושע לכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי שמע מינה מלא יקח ועד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר, פי' ר' יהודה בר' נתן וכתיב לא יבא ממזר סמוך ללא יגלה ואשת אביו להכי הדר וכתביה במשנה תורה דלא תימא האי כנף אביו היינו אשת אביו ממש ולא אנוסת אביו וכתביה רחמנא הכא לגלויי אכנף אביו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דר' יהודה ורבנן בפרק נושאין על האנוסה ולר' סימאי בכתובות ובקדושין בפרק האומר לחברו מן הכל היה ר' עקיבא עושה ממזרין חוץ מאלמנה לכהן גדול שעושה חללין ולא ממזרין מדקאמר חוץ מאלמנה אלמא אפילו חייבי לאוין שלא מחמת קורבא מרבה לר' עקיבא דיש ממזר מהן, חייבי עשה מצרי ואדומי קודם ג' דורות דכתיב דור שלישי יבא להם ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה והא דר' ישבב נמי איתא התם בואו ונצום [נ"א ונצוח] על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר מנא ליה לר' עקיבא דאפילו מהני הוי ממזר מולא יגלה ו"ו יתירה, סבר לה כרבנן דפליגי אדר' יהודה בנושאין על האנוסה ואמרי האי לא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא לה אשת אחי אביו בכרת והאי דהדר כתביה במשנה תורה משום דבעי למסמך ליה לא יבא ממזר ולאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות, ה"ג ור' יהושע לכתוב רחמנא לא יגלה כלומר מכדי אי בשומרת יבם של אביו כתיב אי באנוסת אביו משתעי ליכתוב לא יגלה כנף אביו לחודה ולישמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות לרבנן אי מחייבי לאוין לר' יהודה וכל שכן מאשת אב דהויא כרת ומיתה לא יקח איש את אשת אביו למה לי למכתב אלא שמע מינה מדכתביה הא קא משמע לן דלא יבא ממזר עלה קאי דמינה הוא דהוי ממזר משום דחייבי מיתות היא אבל לא יגלה כנף אביו לא קאי והיינו דקאמר מלא יקח עד לא יגלה דהיינו אשת אביו הכתובה בין לא יקח ללא יגלה ולא יגלה כנף אביו דכתב רחמנא אי כר' עקיבא באנוסת אביו לאשמועינן דאסירא אי כרבנן לשומרת יבם [של אביו] לעבור עליה בשני לאוין ערות אחי אביך לא תגלה וגו' ולאו דלא יגלה כנף אביו.
<h2>דף מט:</h2>
הכל מודים בבא על הנדה, בין אשתו נדה בין נדה פנויה אעפ"י שהיא מחייבי כריתות מודה בה שמעון התימני דאין הולד ממזר כדמפרש טעמא בגמ' משום דתפשין קידושי בנדה דכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נידות יהא בה הויה ואשתו נדה נמי מקודשת היא לו כבר ואין הולד ממזר דלא דאמי לאנוסת אביו [ו]לאשת אב, וכן הבא על אשתו סוטה שקינא לה ונסתרה וקיימא עליה דבעל בלאו שנאמר לא יוכל בעלה הראשון וגו' ואמרינן בפרק קמא הא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואע"ג דחייבי לאוין דשאר היא מודה בה ר' עקיבא דאין הולד ממזר כדמפרש טעמא דהא תפשי בה קידושין דאף לאחר שזינתה לא יפקעו ממנה קידושין הראשונים שצריכה ממנו גט וכל הני דרבינן לממזרות משום דלא תפסי בה קידושין והולד ממזר הוא דומיא דאשת אב מה אשת אב דלא תפסי בה קידושי והולד ממזר אף כל דלא תפשי קידושי הולד ממזר. ועל שומרת יבם, אחד מן השוק שבא עליה בלא חליצה אין הולד ממזר ואפילו אליבא דר' עקיבא דמתני' מאי טעמא דלאו חייבי לאוין (אשאר) [דשאר] היא ועוד מדאפיק רחמנא ללאו דידיה בלשון הויה דכתיב לא תהיה אלמא בת הויה היא והכי קאמר לא תהיה אשת המת לאיש זר אלמא קידושין תפסי בה ולקמן בפרק האשה פליגי רב ושמואל ביבמה אי תפסי בה קדושי אם לא והתם פסקינן הלכה כשמואל דמספקא ליה אי תפסי בה קידושי אם לא.
<h2>דף נ.</h2>
אין גט אחר גט, דגט ביבמה מהני כחליצה לפוסלה עליו ועל האחים ולכהונה וליאסר הוא נמי בקרובות החלוצה ומדרבנן וטעמא בגמ' דריש פירקין, וכן מאמר מהני ככנוסה לפוסלה על האחין וליאסר בקרובותיה ובצרתה כבקרובת כנוסה ולכשירצה להוציאה קודם כניסתה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, והשתא קאמר אין גט אחר גט אם שני יבמין ויבמה אחת ועשה זה גט וזה גט לא אהני גט בתרא ליאסר בקרובותיה דכל מה דמצי דאחי גט בזיקה זו דחא ליה גט דקמא וגט דבתרא לא דחה מידי, וכן שתי יבמות מאח אחד ליבם אחד עשה גט לזו וגט לזו דבתריתא לא אהני בה מידי דזיקה אחת שלו בין שתיהן ומאי דמצי דחי גט בזיקה (ו)דחא גט קמא הלכך גט בתרא לא עבד מידי לפסלה לכהונה וליאסר בקרובותיה.
וכן אין מאמר אחר מאמר משום האי טעמא דאם שני יבמין ויבמה אחת ועשו שניהן מאמר הראשון תפוס לפסלה על האחר וליאסר בקרובותיה ובצרתה והאחרון לא תפס כלום ומותר בצרתה ובקרובותיה ואינה צריכה גט דכל מאי דמצי מאמר קני בזיקה וקנה ליה קמא ובתרא לא קנה ליה מידי, וכן שתי יבמות ליבם אחד עשה מאמר לזו ומאמר לזו לא מהני מאמר דבתריאתא מידי ליאסר בקרובותיה ולהצריכה גט למאמרו דכל מאי דמצי מאמר קני קנא ליה קמא ולא אהני בתרא מידי וסבירא ליה לרבן גמליאל כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דשתי יבמות ליבם אחד ועשה מאמר לשתיהן אין מאמר אחרונה אסור אלא משום לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וקאמר רבן גמליאל אין מאמר תופס בה ור' עקיבא נמי שמעינן ליה כי האי גוונא דאמרינן לקמן אין אחר חליצה כלום ולא אהני מאמר בתרא ואמרינן בגמ' זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין.
ולא בעילה אחר בעילה, שאם בא על זו תחלה דהויא לה ככנוסתו ליאסר בקרובותיה וחזר ובעל את צרתה לא אהניא בעילתו ליאסר בקרובת שניה דכל מאי דמציא בעילה למעבד עבדא לה בעילא קמיתא ליאסר בקרובות ובצרות ולהצריכה גט הלכך בעילה דכותה לא מהניא מידי בתרא, וכן בשני יבמין ויבמה אחת אם בעל אחת מהן בתחלה אין בעילת האחר תופסת אבל אחר ביאה פסולה כגון נתן גט ובעל דהויא לה בעילה פסולה דהא איתסרא עליה משום גט ודאי יש אחריה אפילו ביאה כמותה בין לרבן גמליאל בין לרבנן.
ולא חליצה אחר חליצה, אפילו אחר חליצה פסולה כגון נתן גט וחלץ דהויא לה חליצה פסולה דלא מצי כניס לה משום גט אם חזר וחלץ לצרתה לא מהניא ההיא חליצה ליאסר בקרובות ולפוסלה לכהונה דהא דחיא לה קמיתא וחליצה דכותה לא מהניא בתרא, וכן שני יבמין ויבמה אחת נתן גט זה וחלץ הויא לה חליצה פסולה חזר אחיו וחלץ לא אהניא חליצה וטעמא כדפרישית, אבל בהא מודה רבן גמליאל דיש גט אחר מאמר דמאמר קונה ומשייר ומאי דשייר מאמר דחי גט וכן גט אחר בעילה פסולה משום האי טעמא אבל גט אחר חליצה פסולה לא מהניא כדאמרי' בסופה דמתניתין אין אחר חליצה כלום בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ובהא ודאי לא פליג רבן גמליאל כדמוכח בברייתא בגמ' ומודה נמי דיש מאמר אחר כולן ובעילה אחר כולן בשני יבמין ויבמה אחת או בשתי יבמות ויבם אחד.
יש גט אחר גט, כדמפרש טעמא בגמ' דלכל יבם ויבם תקינו רבנן דליהני גט ומאמר. אבל לא אחר הבעילה, כי לאו אבעולה פסולה קיימי דהא ודאי אחר בעילה פסולה תופסין גט ומאמר וחליצה כדאמרינן בסיפה הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום הא באמצע ובסוף יש אחריה כלום אלא אחר בעילה כשרה קאמרי אין אחריה כלום גט ומאמר וחליצה שהרי נעשית מצות יבום כהלכתה ומאי הני כולי אבתרה ובהא כולי עלמא מודו ורבנן בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר לחוד הוא דפליגי אבל בבעילה אחר בעילה וחליצה אחר חליצה לא פליגי.
מתני'. כיצד, לאו אפלוגתא קאי אלא מילתא באפי נפשה ואיבם אחד ויבמה אחת קאי והכי קאמר כיצד דין התרתן של יבם ויבמה שאם נאסרה עליו ליבם היאך היא מותרת לשוק והכי מפרש בגמ'. עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט, סתם ולא פירש למאמרו דהשתא אסרה עליו ליבם דכיון שהתחיל בגירושין קימא עליה מדרבנן בלא יבנה. צריכה ממנו חליצה, להתירה לשוק דמשום גט לא מפקעא זיקא כדאמרינן התם ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר וכו' ומסקנא אמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא אבל לא יכנוס דגט ביבמה מהני מדרבנן כדאמרינן לעיל בגמ' דגזור רבנן משום חליצה שמא יאמרו גט להוציא וחליצה להוציא וכו'. עשה מאמר וחלץ, דהשתא נמי אסרה עליו ליבם. צריכה הימנו גט, להפקיע מאמר דחליצה לא מפקעא אלא זיקה וגט בעי לאפקועי קידושין.
מתני'. נתן גט, ליבמתו ואח"כ עשה בה מאמר אפילו רבן גמליאל מודה דיש מאמר אחר גט דגט דוחה קצת ומשייר קצת אהני מאמר למקני שיורא דגט וצריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו ויבומי לא דמגט קמא קימא עליה מדרבנן בלא יבנה דהא גט ביבמה לא מהני כדפרישית.
נתן גט ובעל, אסור לקיימה דקם עלה בלא יבנה משהתחיל בגירושין וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו ואפילו לר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והך מתני' כולה ר' עקיבא היא כדמפרשינן בגמ' הכא מודה דתפשי קידושי ביאה ובעי גט לביאתו דהאי לאו דאתי משום גט מדרבנן הוא דגט לאו לחליצה דמי למיקם עליה בלא יבנה אלא מדרבנן הוא והאי דבעיא חליצה לזיקתו משום דבגט לחודיה לא מיפטרא כשאר כונס יבמתו שיכול לפוטרה בגט משום דהך ביאה פסולה היא משום גט קמא ולא קניא לגמרי למפקע זיקה דביאה פסולה יש אחריה כלום.
אין לאחר חליצה כלום, אעפ"י דחליצה פסולה היא דאי הוה בעי ליבומי לא מצי אפילו הכי דחיא לגמרי ואין אחריה תופש כלום דאי הדר מקדש לה במאמר או בביאה לא בעיא גט וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין והכי מפרש בגמ'.
<h2>דף נ:</h2>
גמ'. עד כאן לא פליגי, רבן גמליאל ורבנן. אבל גט אחד ביבמה ומאמר אחד ביבמה מהני, גט למיקם עליה בלא יבנה ומאמר נמי מהני להצריכה גט לפסלה על כל האחין ולאסור צרתה עליו.
מאי טעמא אמור רבנן גט ביבמה מהני, הא מדאורייתא חליצה הוא דכתיבא. משום דמהני בעלמא, בכל הנשים להתגרש. ואי אמרת הכא לא מהני ואם רצה לכנוס יכנוס אמרי אינשי גט מוציא בעלמא וחליצה להוציא ומדגט דהכא לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל חלוצתו וקאי עלה בלא יבנה.
ומאי טעמא אמור רבנן מאמר ביבמה מהני, הא מן התורה לא הוי קנין יבמה אלא בביאה. דמהני בעלמא, קידושי אשה קונין אותה. ואתי למבעל(ה), צרתה אחר ביאה דאיסורא דאורייתא הוא דהוה ליה בונה שני בתים.
ביאה פסולה יש אחריה כלום, זיקת יבמין. צריכה גט וחליצה, ולא אמרינן תסגי לה בגט. צריכות שני גטין וחליצה, ולא אמרינן תסגי לבעלת ביאה בגט ותפטר צרתה מן החליצה בביאה של זו דהא בקרא כתיב יבמה יבא עליה ומיד קנאה. אי ביאה אחר הגט היא, כגון גט לזו ובעל את זו כדאמרינן צריכה גט וחליצה ולא סגי לה בגט לחודיה כשאר יבמה שנכנסה. גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה, דאי אמרת תסגי ליה בגט אתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט כביאה בתחלה אלמא ביאה מעליתא היא ואתי למבעל אחר חליצה דקאי עלה בלא יבנה משום דאמר גט להוציא וחליצה להוציא. ואי ביאה אחר מאמר הוא, כגון מאמר לזו ובעל את זו דהכי תנן צריכות שני גיטין וחליצה דאי סגי לה בגט אתי למבעל צרתה אחר ביאת ראשונה שהיתה בתחלה בכשרות דאמרי מאמר לקנות וביאה לקנות מדביאה אחר מאמר מעליתא היא ובגט גרידא סגי ביאה אחר ביאה נמי מעליתא היא ושריא למעבד ואתי למפגע באשת אח.
ומאי טעמא אמור רבנן האי חליצה פסולה, שאחר גט או מאמר ואין אחריה כלום ואי הדר עביד גט או מאמר לשלישית לא מהני כלום. מאי ליגזור ליגזור חליצה אחר הגט משום חליצה אחר חליצה, דלא ליתו למחלץ יבמתו זו אחר זו. כל הכי תחלוץ ותיזיל, כלומר מה איכפת לן כל ימיה תחלוץ. משום חליצה אחר ביאה, שלא יאמרו יבמה כנוסה יוצאה בחליצה בלא גט וקא פגעי באשת איש דספר כורתה ולא דבר אחר הא ליכא למגזר דאטו מי לא אמרינן היכא דעשה בה מאמר וחלץ דצריכה גט למאמר לבד החליצה הכא נמי היכא דקנאה בביאה לא אתי להתירה בחליצה גרידתא דמידע ידע דצריכה גט לביאתו והא [ד]אמרינן אין אחריה כלום בדבר העשוי אחריה קאמר דאי הדר עביד גט או מאמר או חלץ לא מיתסר בקרובותיה.
<h2>דף נא.</h2>
חולץ לראשונה, וכל שכן אי חלץ לשניה הויא חליצה מעליתא לאיפטורי קמיתא דכיון דגט שניה אינו גט חליצה דידה מעליתא היא טפי אלא עצה טובה אשמועינן שלא יאסור עצמו בקרובות שניה שאם יחלוץ לה נמצאת זו גרושתו וזו חלוצתו ואסור בקרוב[ו]ת שתיהן.
<h2>דף נא:</h2>
וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, נתן זה גט וזה גט רבן גמליאל אומר חולץ לה הראשון ומותר שני בקרובותיה ולדברי חכמים שניהן אסורין בקרובותיה וחולץ לה אחד מהן. נותן גט לראשונה, ובגמ' פריך כיון דאין מאמר אחר מאמר יבומי נמי תתיבם קמיתא דהא לא איפסילא עליה, ומתרץ דילמא אתי ליבומי שניה, פי' דקאי עלה בלא יבנה דרבנן. וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, עשה זה מאמר וזה מאמר רבן גמליאל אומר הראשון נותן גט וכו'.
<h2>דף נב.</h2>
גמ'. ואם בעל בלא מאמר, אעפ"י שלא היתה מאמר בתחלתו קנה. מכת מרדות, מכת רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. דרב מנגיד, מכת מרדות. מאן דמקדיש בביאה, משום פריצותא. ואמאן דמקדש בשוקא, אפילו בכספא דמנהג זילות ופריצותא הוא. בלא שידוכי, אינו שולח שדכנים ואינו מרבה עליה רעים אלא מקדש בינו לבין עצמו. דמבטל גיטא, כתב גט לאשתו ומסרו לשליח וקודם שיגיע ליד אשתו מתחרט הוא ואומר בטל הוא נמצא מכשיל בני אדם באשת איש כסבורים בני אדם שמגורשת היא. מסר מודעא אגיטא, אנסוהו לכתוב גט לאשתו עד שאמר רוצה אני וכתב ומסר לשליח אחר כך מסר מודעא לפני עדים ואמר מודיע אני לכם כי גט זה נכתב לאונס ואיני רוצה לגרשה ונמצאו בני אדם נכשלים באשתו שהרי תופסת גטה. דמבזי שליחא, (ספר אחד) דמיתפקר לשון חוצפא ועזות שמעיז פניו להתריס עם שליח בית דין. דדייר בי חמוה, שכן אמר בן סירא קל מסובין חתן הדר בבית חמיו לפי שחושדו מאשתו ומממונו כדאמרינן בפסחים הוי זהיר באשתך מחתנך הראשון. מידם דימא חתניה מיניה, חשודה היתה חמותו ממנו. אפילו בשידוכי נמי, מנגיד רב כי קדיש בביאה ואנהרדעי קאי.
נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ואע"ג דיהיב לה מידי לאו קידושין גמורין נינהו כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתב בה רחמנא.
על נכסי בעלה הראשון, שזה יורש ולא על של יבם ונפקא מינה לגבות מלקוחות שקנו נכסי בעלה הראשון מיבם ולא מצו אמרי לה גבי כתובתיך מנכסי יבמיך וטעמא כדאמרינן בהחולץ אשה הקנו לו מן השמים. ואי לית ליה, לראשון נכסים תקינו שיכתוב לה יבם כתובה באדם דעלמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
<h2>דף נב:</h2>
גמ'. זו דברי ר' עקיבא, דאמר במתני' אין אחר חליצה כלום דאי הדר וקדיש לה לא תפשי בה קידושי. דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו', בפרק החולץ המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו או קרובת חלוצתו ר' עקיבא אומר אין לו בה קידושין. יש לאחר חליצה כלום, ואפילו כשרה ותפשי בה קידושי דסבירא להו קידושין תופשין בחייבי לאוין דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' ואמרי' וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום אלא מאי אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה ואיזו זו חייבי לאוין ואמר רחמנא כי תהיין אלמא בת הויה היא.
אימתי, יש אחר חליצה תפישת קידושין בחייבי לאוין. בזמן שקידשה לשם אשות, בקידושין גמורין ולא במאמר יבמין. אבל קידשה לשם יבמות, אין קידושין שהרי אין כאן צד יבום והוו להו קידושי טעות.
צריכה ממנו גט, להתירה לשוק דתפשי בה קידושי אבל לרבנן הבעילה נמי יש אחריה כלום דקידושין תופשין בחייבי לאוין וכל שכן בחייבי עשה. [לשון הרי"ף] ה"ג ובא אחד מן האחים על צרתה פליגי בה וכו', ולא גרסי' הוא [ד]דברי הכל הוא לא קאי עלה דצרה אלא בעשה.
<h2>דף נג:</h2>
הבא על יבמתו. בשוגג, כסבור לבעול אשה לשום אשות או לשום זנות ובועל את יבמתו. מזיד, יודע הוא שזו היא יבמתו אבל אינו כונסה לשם מצוה אלא לשם נוי. באונס, מפרש בגמ' שנתכוון לאשתו פי' ונתקשה לה ותקפתו יבמתו דהשתא הוה ליה אונס וקנה הואיל ונתכוון לביאה דבאנסוהו גוים ובא עליה אינך יכול לפרש דקיימא לן אין קישוי אלא לדעת ובישן ליכא לתרוצה שהרי אין לו דעת לקנות וכמת בעלמא הוא ובנתקע ליכא למימר דהא לא איכוון לביאה. ברצון, שמתכוין למצוה ונעשה כדין מצות יבום.
אפילו הוא שוגג וכו', בגמ' פריך מאי אפילו, כלומר למאי (כי) קתני למתני' אפילו הוא שוגג והיא מזידה הא בשביל דעתא דידה לא ליסוק אדעתין דלא תהוי ביאתו ביאה, ומתרץ לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא הוא שוגג והיא מכוונה למצוה אי נמי הוא מזיד והיא מיכוונא למצוה אלא אפילו הוא שוגג והיא מזידה דתרוייהו לא מיכווני למצוה קנה.
הוא אנוס והיא לא אנוסה, לא אצטריך ליה למתני דהיינו רישא דקתני בין באונס וכו' אלא אידי דאתחיל בה מפריש ואזיל לכל עניני ביאה דמצי לאשכוחי בה.
מערה, לשון את מקורה הערה ולשון העראה הוי גילוי בועל ואינו גומר ביאתו, ובגמ' מפרש מערה כגומר מנא לן, ובגמ' יליף לה מדכתיב יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ויליף בין כדרכה ובין שלא כדרכה מקרא. קנה, בגמ' מפרש למאי קנה.
מתני'. וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה, באחת מכל הביאות הללו בשוגג או במזיד בהעראה או בשלא כדרכה או הבא על אחת מן הפסולות לכהונה דקיימא עליה בלאו כגון אלמנה לכהן גדול וכו' פסלה לינשא לכהונה בביאה גרועה זו משום זונה ולתרומה נמי פסל, ודוקא עריות או פסולות היא דפסלה משום זונה על ידי ביאה אבל ביאת זנות דפנויה לא משויא לה זונה ולא פסלה מן הכהונה דלא אשכחן תנא דפסל אלא ר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אשות עשאה זונה לקמן בפרקין.
ממזרת ונתינה לישראל, לאו אפסול כהונה קאי דהא פסילא וקימא ולענין תרומה דבי נשי נמי ליכא למימר אלא לענין ביאה שלא כדרכה דקתני גבי יבמה ולא חלק בין ביאה לביאה דהיינו בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה ולמלקי עלה ישראל בביאה כדרכה וליכא למפרך כי היכי דנקט ממזרת ונתינה לישראל משום שלא כדרכה לנקוט נמי שאר חייבי לאוין כגון פצוע דכא וכרות שפכה וגרושתו משנישאת (ו)משום דאיכא לשנויי אטו כי רוכלא ליחשיב להו לכולהו תנא הני והוא הדין לדדמי להו והוא הדין לפסולי כהונה אלמנה לכהן גדול גרושה וכו' שפוסל בביאה גרועה ואף שלא כדרכה ומשום דלא כתיב בהו משכבי אשה דכי כתיב משכבי אשה בחייבי כריתות אבל בחייבי לאוין לא כתיב ומייבמה ילפי ביאה ביאה דרבינן בה ולקחה שלא כדרכה אבל משום העראה לא אצטריך למתנייה דהא רבינן לעיל העראה לחייבי לאוין מקיחה קיחה ולא חלק לפסול מן ביאה לביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה.
<h2>דף נד.</h2>
גמ'. מנין להעראה, דחייבין עליה כעל ביאה גמורה. הוקשו כל העריות כולן לנדה, דנדה כתיבא בפרשת עריות הלכך בהעראה כולם ילפן מנדה ואע"ג דאיכא למפרך מה לנדה שכן מטמא[ה] את בועלה לא פרכינן שאין משיבין על ההיקש.
<h2>דף נד:</h2>
משכבי אשה כתיב, ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה וכיון דבאשה הוי העראה משכב ממילא מתסרא בזכור דהא בזכר כתיב משכבי אשה כל משכבות שהן באשה משכב הוו משכב בזכר וחייב.
המערה בבהמה, שלא גמר ביאתו דהא גמר ביאה כתיב בה ובכל בהמה לא תתן שכבתך לזרע.
<h2>דף נה.</h2>
העראה דחייבי לאוין מנא לן, המערה בחייבי לאוין שיהא חייב כגומר מנא לן דבמתני' קאמרינן וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול וכו' דעריות ופסולות כי הדדי חשיב להו לכל מילי דביאה. מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה [וגו'] ושפחה חייבי לאוין דכתיב לא יהיה קדש וגלי בה רחמנא דלא מיתי אשם עד שיגמור ביאתו דכתיב בה שכבת זרע מכלל דחייבי לאוין דלאו אשם כגון ממזרת ושפחה שאינה חרופה בהעראה מיחייב והא ליכא למימר דלמגמר מינה כתבה רחמנא דאם כן ליכתביה גבי אחד משאר חייבי לאוין דלא(ו) קאי עליהו אלא בלאו אבל משפחה חרופה ליכא למגמר מידי דאיכא למפרך מה לשפחה חרופה שכן אשם. שפחה חרופה, שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בה כדכתיב אם אדוניו יתן לו אשה.
<h2>דף נה:</h2>
הכי גרסינן בגמ', דחייבי לאוין דכהונה מנא לן אתיא קיחה קיחה דחייבי עשה מנא לן אתיא ביאה ביאה יבמה מנלן אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה מנא לן אתיא קיחה קיחה, והכי פירושו דחייבי לאוין כגון אלמנה וגרושה, קיחה קיחה בחייבי כריתות כתיב איש אשר יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו, חייבי עשה ראשון ושני דמצרי ואדומי דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא הא ראשון ושני לא יבוא ולאו הבא מכלל עשה עשה, ביאה ביאה דחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבוא ממזר, יבמה מנא לן דמיקניא ליה בהעראתו כגמר ביאה כתיב הכא יבמה יבוא וכתיב התם לא יבוא ממזר, אשה לבעלה לענין מקדש בביאה מנא לן דבהעראה מיקדשא כן פירש רבינו שלמה ורבנו חננאל ז"ל, וקשיא ההיא בעיא דפרק האשה נקנית תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אי נמי לכהן גדול דקני בתולה בביאה מאי אמר מרימר משמא דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה, ומתרץ הרב ר' יצחק בעל התוספות דודאי העראה קונה היכא דפריש בהדיא שהוא רוצה לקנות בהעראה אבל התם מיירי שהערה בסתמא ומבעיא ליה אי (א)דעתו אגמר ביאה או אהעראה והיינו דמסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה, ורבנו תם תירץ דהכי פירושו תחל(ה)[ת] ביאה קונה היינו תחלת העראה קא מבעיא ליה ולהכי קרי ליה ביאה דחשיבא כביאה כדנפקא לן מקרא והפירוש מאימתי חלין הקידושין מתחלת העראה או עד סוף העראה נפקא מינה דפשטא ידה וקיבלה קידושין וכו' אי אמרת חלין מתחלת העראה קידושי קמא האוי קידושי דנמצא כשגמר העראתו שחלו הקידושין מהתחלתה אבל אי אמרת דבסוף העראה קונה קידושי בתרא הוו קידושי ולהאי פירושא לא שייך למבעי אלא אליבא דמאן דאית ליה העראה זו הכנסת עטרה דלמאן דאמר נשיקה לא שייך בה תחלה וסוף, ורבנו הרב תירץ בענין אחר כמו שהוא כותב וכן תירץ רבנו ניסים ז"ל.
נשיקה, אבר תשמיש נושק במקום תשמיש. אי אפשר שלא ידחוק בבשר, מתוך שהשפתים רכות ונהנה (אינו) חייב. עטרה, ראש הגיד ואינה מן הגיד אלא בשר. מיכן ואילך, מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ומדפטר בנשיקה פליג אדשמואל דקרי נשיקה להעראה והעראה דיינינן ליה לחיובא.
<h2>דף נו.</h2>
מאי קנה, ארישא קאי דאם בא עליה באונס או בשוגג קנה. קנה לכל, [ב]אחת מן הביאות הגרועות הללו כגון באונס או מזיד קנה לכל דבר ליורשה וליטמא לה ולאכול בתרומה מיד אם כהן הוא ואפילו הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה. האמורין בפרשה, בפרשת יבמה דכתיב בה מקרא זה יבמה יבא עליה דרשינן לה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. לירש, דכתיב יקום על שם אחיו לנחלה. ולפטרה מן היבום, דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק או אם הוציאה בגט לא בעיא חליצה או אם היתה לה צרה נפטרת מביאתה של זו. מן האירוסין, שנפלה לפניו מן האירוסין ולא אכלה מעולם. מן הנשואין, היכא דנפלה לפניו מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בחיי אחיו וכשמת ובטל קנינו פסקה מלאכול. דהא הות אכלה מעיקרא, ורחמנא רבייה להך ביאה והדרה למילתא קמיתא לאכול בתרומה כמעיקרא. כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד, כמזיד לאו דוקא אלא כביאת רצון דביאה גמורה היא. לדברים האמורים בפרשה, כדפרישית. אבל לענין תרומה לא, ואע"ג דמעיקרא אכלה השתא לא אכלה.
<h2>דף נו:</h2>
גמ'. אעפ"י שמותרת לבעלה, כדמסיק בגמ' והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת. פסולה לכהונה, אם מת בעלה לא תנשא לכהן משום זונה. בעלה, אם בא עליה לאחר מכאן. משום טומאה, דאמרינן בפרק קמא הא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה וכתיב לא יוכל בעלה, אבל משום זונה לא לאקי דכל באונס לא קרינא בה זונה הואיל ואינה טועה מאחר בעלה.
מתני'. אלמנה לכהן גדול וכו', אלמנה בת ישראל שנתארסה לכהן גדול או גרושה וחלוצה בת ישראל שנתארסה לכהן הדיוט. מן האירוסין לא יאכלו בתרומה, כלומר על ידי אירוסין הללו לא תאכל בתרומה גבי בעלה ואליבא דמשנה ראשונה דאמרינן בכתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וקאמר ר' מאיר אלמנה בת ישראל לכהן גדול אעפ"י דקנין כספו היא וקידושיו קידושין ושאר מאורסות אוכלות מן התורה זו הואיל ומשמרת לביאת עבירה לא תאכל בתרומה וכדמפרש טעמא בגמ'. מכשירין, דאפילו היא בת ישראל אוכלת בתרומה [גבי] כהן גדול על ידי קידושי עבירה דקנין כספו היא ואי משום חללה כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה והכי מוכח בגמ' דהא מתני' בבת ישראל מיירי.
נתאלמנו או נתגרשו, מכהנים הללו. מן האירוסין כשרות, לינשא לכהנים הדיוטים הנך דנתאלמנו דאירוסין לא שויוה חללה והנך דנתגרשו נמי אם בנות כהנים הן חוזרות לתרומה דכל זמן שלא נבעלו לא שוינהו חללות מן הנישואין, נתאלמנו הנך פסולות אחר שנישאו לכהנים הללו או שנתגרשו מהן פסולות הנך דנתאלמנו לכהונה והנך שנתגרשו פסולות לתרומה דשויוה חללה כדגרסינן כיון שנבעלה לפסול לה פסלה.
<h2>דף נט.</h2>
מתני'. בין אלמנה מן האירוסין וכו', בגמ' פריך פשיטא אלמנה סתמא משמע, ומתרץ מהו דתימא נילף אלמנה אלמנה מתמר מה להלן מן הנישואין אף כאן מן הנישואין קמ"ל, ומקשי ואימא הכי נמי, ומתרץ דומיא דגרושה פירוש ובגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לה למילף כדילפת גזרה שוה ואע"ג דאיכא למילף מתמר ותהוי גרושה דומיא דאלמנה אבל להקל לא אמרינן.
ולא את הבוגרת ר' אלעזר וכו', בגמ' מפרש טעמא דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח תנא קמא דהיינו ר' מאיר הכי משמע ליה אי הוה כתיב בתולה יקח מקצת בתולה יקח משמע והוה משתריא בוגרת השתא דכתיב בתוליה מיתסרא בוגרת דבעינן כל בתוליה בבתוליה בי"ת יתירה הכי מידריש במקום בתוליה דהיינו כדרכה אם נבעלה נפסלה לכהן גדול אבל בבעילה שלא כדרכה לא נפסלה, ור' אלעזר ור' שמעון הכי משמע להו אי הוה כתיב בתולה שלימה משמע ומיתסרא בוגרת השתא דכתיב בתוליה אפילו מקצת לרבות בוגרת בבתוליה בי"ת יתירה משמע שתהא בבתוליה שלא איבדה מהן כלום על ידי בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה דכיון דאיתרבא בוגרת להתירא אצטריך למיסר בעולה שלא כדרכה.
לא ישא את מוכת עץ, ירושלמי ושוין שלא ישא את מוכת עץ, פירוש האי דקתני לא ישא את מוכת עץ סתמא היא לכולי עלמא, ואית דמחלפין לא ישא את מוכת עץ ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין ושוין שלא ישא את הבוגרת ומתני' בידן אתיא כלישנא קמא.
<h2>דף נט:</h2>
כשרה לכהונה, אפילו לכהן גדול דמוכת עץ בעלמא היא ומאן דשרי במוכת עץ שרי הכא. למי שאינו איש, בהמה אעפ"י שבסקילה אם יש עדים והתראה ואיכא למימר נבעלה לפסול לה היכא דאין עדים והתראה כשרה לכהונה [ד]אין זנות לבהמה. ריבה, נערה. בהתלו, שם מקום. כופרי, כלבים גדולים שצדין בהן חיות. מאחריה, שלא כדרכה דאי כדרכה לא גרעה ממוכת עץ. לכהונה, לכהן גדול דלא תימא הכשירה לכהן הדיוט משום זונה אבל בעולה מיהא הויא מידי דהוה אמוכת עץ שלא כדרכה דאפילו לכהן גדול נמי כשרה דמוכת עץ שלא כדרכה לאו כלום היא כדאמרינן בגמ' אם כן אין לך אשה כשרה לכהונה שלא תהא מוכת עץ על ידי צרור, פירוש אבנים מקורזלות לקנוח בית הכסא ואעפ"י שבימי ר' לא היו כהן גדול דהא ר' סוף התנאים הוה ובימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית אפילו הכי ראויה לכהן גדול קאמר כלומר אם היה עכשו.
גמ'. לא ישא, כהן גדול דכתיב בתולה יקח בשעת ליקוחין תהא בתולה בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. הולד חלל, מאנוסת חברו ומפותת חברו דיש חלל מחייבי עשה כדלקמן אבל מאנוסת עצמו אין הולד חלל משום דסופה להיות בעולה תחתיו ולא אלים עשה דידה. ומוציאה בגט, לאחר שנשאת שאינו יכול לקיימה, ומקשינן בגמ' אלא הא קתני אם נשא נשוי. ומתרץ אמר רב אחא בר יעקב לומר שאין משלם קנס במפותה, פירוש שאם מפותה היא אהנו לה נישואין למיפטרה בקנסא שהמפתה אינו משלם קנס אלא אם כן אינו רוצה לכנסה דכתיב אם מאן ימאן [וגו'] אבל אונס אפילו רצה לכנסה נותן את הקנס דכתיב ונתן האיש השוכב וגו' ולו תהיה לאשה ואיידי דתנא במפותה ואם נשא נשוי תנא נמי גבי אנוסה. אלה הפסיק הענין, דכתיב אלה בתר חייבי לאוין לאשמועינן אילו שהן חייבי לאוין חלוקין מדין חייבי עשה. למעוטי נדה, שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל.
<h2>דף ס:</h2>
גמ'. כשרה לכהונה, בגמ' מפיק טעמא מדכתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והלא פינחס עמהם היה ואמר רחמנא לכם ומשמע ליה לכם לינשא לכם ומפרש אשר לא ידעו שאינן ראויות לידע דהיינו פחותות מבת ג' שנים ויום אחד שאין ביאתן ביאה. מפיקנא לך דר' יעקב מאונך, כלומר משמיתנא לך ותפקה על כרחך.
<h2>דף סא.</h2>
אירס את האלמנה ונתמנה וכו', בגמ' מפיק טעמא מדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה דמשמע שום אשה כגון הך אבל קידשה כשהיא קטנה ובגרה תחתיו אסורה דהא אשתני גופה. ומנ(יי)הו, בגמ' דייק מינהו אין נתמנה לא, דלהוי משמע דראוי היה לכך, אמר רב יוסף קטיר חזינא הכא כלומר קשר רשעים אני רואה כאן שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינהו המלך אבל אחיו הכהנים לא מינוהו.
שומרת יבם וכו', ואע"ג דכתיב יקח אשה קרא יתירה ודרשי' לאירס את האלמנה ונתמנה וכו' יכנוס לא נפקא שומרת יבם מינה דאשה כתיב ולא יבמה.
כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם, בגמ' פריך קא פסיק ותני לא שנא מן הנישואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה, פירוש דיבמה יבא עליה, ודחי לא תעשה ועשה, פירוש לא תעשה אלמנה לא יקח ועשה בתולה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה, אלא מן האירוסין אמאי ליתי עשה וידחה לא תעשה, ומתרץ גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, פירוש דכיון דבא עליה עבדה למצותו והדר קיימא עליה באיסור אלמנה לא יקח.
מתני'. אלא אם כן יש לו אשה, שיבנה ממנה או בנים משום דמצוה על פריה ורביה והוא הדין לישראל, ובגמ' מפרש מאי טעמא נקט כהן. שהיא זונה האמורה בתורה, בגמ' מפרש טעמא דר' יהודה משום דכתיב הזנו ולא יפרוצו כל בעילה שאין בה פירצה אינה אלא בעילת זנות פריצה לשון פריה ורביה כמו ויפרוץ האיש הלכך כהן כי בעיל לה לאילונית משוי לה זונה ובביאה שניה קימא עליה באיסור זונה לא יקחו. אלא גיורת ומשוחררת, דביאת גוי ועבד פסלוה. ושנבעלה בעילת זנות, כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה אחת מכל העריות או בת ישראל לממזר ולנתין.
<h2>דף סא:</h2>
מתני'. שני זכרים, וכל שכן זכר ונקיבה. שנאמר זכר ונקבה בראם, ומהם נולדו כל העולם אלמא דבפחות מכאן לא קיים פריה ורביה. אינו רשאי ליבטל, אלא או יגרשנה או ישא אחרת. מותרת לינשא לאחר, ולא אמרינן עקרה היא דשמא לא זכה להיבנות ממנה. מונה משעה שהפילה, וסותרת את שלפניה.
גמ'. אסור לעמוד בלא אשה, משום הרהור ודיקא מתני' כשמואל מדקתני לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים שמע מינה הא יש לו בנים מאשה לא בטיל דצריך לישא אשה אבל אין צריך לחזר אחר ראויה לבנים, ולקמן פסקינן הילכתא כר' יהושע דאפילו יש לו בנים לא יבטל מפריה ורביה.
<h2>דף סב.</h2>
ונתגייר, ולא נתגיירו בניו עמו. קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה בני ועבד ליה שבת. לא קיים פריה ורביה, דגר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו דמי.
אין לו בכור לנחלה, דהא ולד ראשון שיולד ביהדותו אין לו דין בכור לענין נחלה ליטול פי שנים דראשית אונו כתיב וכבר היו לו בנים דמעיקרא קודם שנתגיירו בני פריה ורביה נינהו דבני נח נצטוו על פריה ורביה דכתיב ויאמר להם אלקים פרו ורבו וכו' ולאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט. יש לו בכור לנחלה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. שאין לו חייס, ואם היו לו בנים ונשתחרר אפילו ר' יוחנן מודה דלא קיים פריה ורביה. עם הדומה לחמור, ובהמה ודאי אין לו חייס.
משום דרב אסי, טעמא דפריה ורביה משום דרב אסי דאמר רחמנא פרו ורבו כדי שימעטו נשמות שבגוף ויבא בן דוד ודאי כיון (שבטלו) [שנטלו] על ידו מנשמות שבאותו אוצר ששמו גוף הרי קיים מצותו, ובגמ' מפיק להא דרב אסי מהאי קרא כי רוח מלפני יעטוף, הגאולה, ונשמות אני עשיתי, יעטוף לשון עכבה כמו העטופים ללבן ורישיה דקרא משתעי בגאולה כי לא לעולם אריב וגו'. לשבת יצרה, שיהו בעין בעינן.
<h2>דף סב:</h2>
בני בנים הרי הן כבנים, שאם מת הזכר או הנקבה והיה לו בן שיצורף עם אחי אביו או עם אחי אמו אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה. מת אחד, בלא בנים. ברא לברא, היו לו בן ובת ומתו צריך שיניח הבן בן והבת בת כדי שתתקיים מצות פריה ורביה כבית הלל דבעו זכר ונקבה. וכל שכן ברא לברתא, דאע"ג דמאן דבעי זכר ונקבה דיליף מבריתו של עולם לא סגי ליה בשני זכרים היכא דהוה ליה בת ומתה והניחה בן לא גרע מבת וקיים. והא איכא, אפילו ברתא לברא. דכולי עלמא, בין לאביי בין לרבא. תרי מחד לא, נשתיירו לו אלא שני בנים מבנו או מבתו אין זה קיים פריה ורביה.
תניא ר' יהושע אומר וכו', ומתני' דידן דלא כר' יהושע דקתני אלא אם כן יש לו בנים הא יש לו בנים יבטל. ולערב, לעת זקנותיך. אי זה יכשר, אי זה זרע יהיה הגון וירא שמים.
ואינו פוקדה, בתשמיש בעת עונתה. כי שלום אהלך, ביראת שמים ואין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם, ופקדת נוך ולא תחטא הא אם אין אתה פוקדה אתה חוטא.
בשעה שיוצא לדרך, לפי שמתאוה לו באותה שעה יותר מיהו מקרא לא משתמע יוצא לדרך, ובגמ' מקשי הא מהכא נפקא הא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך פירוש וכיון דמשתוקקת ממילא חייב לפוקדה, ומתרץ אמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה. אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו [הכי] סמוך לוסתה יפקדנה דלא העמידו שם חכמים את דבריהם. וכמה אמר רב עונה, פירוש וכמה חייב לפרוש מאשתו סמוך לוסתה עונה, מפרשינן במסכת נדה או יום או לילה אם רגילה לראות ביום כל אותו היום ואם בלילה כל אותה הלילה. ויש מי שגורס לא נצרכה לאשתו נדה, פירוש אעפ"י שהיא נדה צריך להמתין לה עונה עד שתטהר ויבא עליה ואח"כ יצא לדרך אבל יותר מעונה לא. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מטריד, כלומר והני מילי דאמרינן דחייב לפוקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אי אמרינן יפקדנה מטריד בתשמיש ואתי לאמנועי ממצוה אי נמי משום דטריד במצוה.
יותר מגופו, דזילותא דאיתתא קשי מדגברא. והמשיאן סמוך לפרקן, שלא יבואו לידי חטא ועברה. כי שלום אהלך, אשתך תאהבך ועל בניך אין שם רע יוצא.
בת אחותו, געגועי אדם רבין על אחותו יותר מאחיו ומתוך כך מחבבה לאשתו, ויש מפרשים בת אחותו והוא הדין לבת אחיו.
<h2>דף סג.</h2>
אז תקרא וה' יענה וגו', לעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך לא תתעלם היינו אוהב שכניו שהם קרובים ומקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו.
<h2>דף סד.</h2>
פיסקא. שמא לא זכה ליבנות, והא דקיימא לן חיי ובני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא התם היינו דלא מקיימי ליה בני. שאין ראיה לדבר, דדילמא רשאי ליבטל יותר ששרה ניאותה מעצמה לתת שפחתה אולי תבנה ממנה. מקץ עשר שנים בא אל הגר והא דלא נסיב ליה בהנך שני עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בחרן ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ [עולה] למנין עשר שנים דשמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים. לפיכך, הואיל וקא חזינן דאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין דתלינן בכל דבר המונעה מן ההריון חלה הוא וכו'.
<h2>דף סד:</h2>
לא שנו, דשוהה עשר שנים. שלשה עיבורין, על ג' ולדות עשרים ושבעה חדשים לימי הולדות וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה (ולאשה) [דאשה] מתעברת סמוך לוסתה אי נמי לרוחא דמילתא חשיב שתי שנים ומחצה ולא למחשב חדשים ודוקא ג' דסבר לה כמאן דאמר בתלתא זימני הויא חזקה. שלש פקידות, שהקב"ה פוקד את העקרות לשמוע את תפלתן בראש השנה וגוזר עליהם הריון. דאמר מר, בפרק ראשון דראש השנה. להני כללי, דקאמרת דלדורות של עכשו שתי שנים ומחצה שהייתן. מכדי מתני', דקתני עשר שנים מאן תקין ר' והא מימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
פיסקא. שלישי לא, שלישי לא תשא שהרי הוחזקה להיות עקרה כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה.
מלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול, שהרי הוחזקו בניה להיות מתים מחמת מילה, בגמ' בעי גבי נישואין מאי טעמא למה בעליה מתים, ואמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמא דרב הונא מעין גרים, פירוש מעיינה רע והמשמשה נחלה ומת, ורב אשי אמר מזל גרים, פירוש מזל של אשה, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו אירסא ומת, פירוש הבעל השני, אי נמי דניסבה וסליק לדקלא ונפל ומית למאן דאמר מעין גורם לא הוחזקה זו שהרי מעיינה לא גרם לזה שימות שהרי לא מת מחמת חולי למאן דאמר מזלה גורם הוחזקה זו, ומסתברא דמעין גורם ולא מזל מדקתני נישאת לראשון ומת לשני ומת דאי מזל גורם אפילו נתארסה ואם נישאת ונפל ומת או אכלו ארי או נהרג אין זו מוחזקת.
נכפין, נופלין מאותו חולי. תלתא זמני, שלשה נכפין או שלשה מצורעין במשפחה.
כדאמרן, דסתם לן תנא דידן כר' דקתני רשאי השני שני אין שלישי לא ואע"ג דמתני' לענין אחזוקי עקרות היא קרי לה נישואין משום דקתני מותרת לינשא לאחר והא נמי דאחזוקי בקטלנית נישואין קרי לה.
מי שלקה ושנה, בפרק אלו הן הנשרפין מפרשי' במלקיות של כריתות עסיקינן לאו שיש בו כרת והתרו בו למלקות דגברא בר קטלא הוא בידי שמים דימיו נכרתין וכיון שהפקיר עצמו לעברות נקרב מיתתו והתם מפרש במלקיות של כרת אחת כגון שעבר עברה ג' פעמים על השתים לוקה ובשלישית יכניסוהו לכיפה. כיפה, מקום איבוס בהמות והתם מפרש דכתיב תמותת רשע רעה כיון שהוא רשע תמותתהו רעתו.
<h2>דף סה.</h2>
אין האשה קובעת לה וסת, לסמוך עליו להיות דיה שעתה דתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמינן לה למפרע מעת לעת ועוד דאם קבעה לה וסת והגיע שעת הוסת ולא בדקה ט(ו)מאה דאורח בזמנו בא ואם לא היה לה וסת לא היתה טמאה עד שתראה. ואינה מיטהרת מן הוסת, אפילו נעקר ממנה פעמים שבדקה בשני וסתות אלא ראת ושינת ראייתה ליום אחר שני פעמים אפילו הכי מחזקינן וסתה לכשיגיע ואם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא.
איזהו מועד, לשלם נזק שלם על כל נגיחותיו. כל שהעידו בו ג' פעמים, בג' ימים שקרב נגיחותיו כל כך שבג' ימים ראה בהמות ונגחן ובבבא קמא מפיק לה מקרא.
אלא למי שיש לו בנים, שכבר קיים פריה ורביה. נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה(א) הנך קמאי, יורשי בעלים הראשונים יחזרו ויתבעו כתובתה ממנה מי מצו אמרי לה איגלאי מלתא למפרע דעקרה את ואליבא דמאן דאמר הדר דינא מהדרא או דילמא אפילו למאן דאמר הדר דינא הכא לא דמציא אמרה השתא הוא דכחשי כבר זקנתי משנישאתי לזה ואיני ראויה עוד לבנים, ואסיקנא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי. דאמר לה השתא וכו', כלומר מצי אמר לה כי קיימא גבאי הוית חולה ולכך לא היו לך בנים ולא שקלת כתובה מינאי אבל עכשו נתרפית.
הוא אמר מינה, יודע אני שעכבת הבנים מחמתה ולא אתן כתובתה. מיניה, בדידיה קיימא שאינו מוליד. היא נאמנת, ויוציא ויתן כתובה ואשמועינן דלא תימא הא דאמרן יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה בדמודה אליה(ו) דעכבה מחמתיה אבל היכא דאינו מודה לא אלא אפילו לא מודה נמי כיון דאיהי לא מודית מחמתה יוציא ויתן כתובה. וטעמא מאי, לא סמכינן אדיבורא דידיה ולא תטול כתובה עד שתביא היא ראיה לדבריה דדינא הכי המוציא מחברו עליו הראיה. (הא קיימא לן) [היא קים לה] ביורה כחץ, דכל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינה מזרעת ואיהי קים לה אי יורה כחץ או לא אבל איהו לא קים ליה הילכך טענה דידה בריא וטענה דידיה שמא ובריא ושמא ברי עדיף.
השמים ביני לבינך, מן השמים יודעים שהוא אמת הדברים שביני לבינך שאין שכבת זרעך יורה כחץ ואינך ראוי להוליד. יעשו דרך בקשה, יבקשו ממנה שלא תחוש וכרבנן דאמרי לא מפקדא אפריה ורביה.
אמר איזיל ואינסב איתתא, דנהי דלא זכיתי להיבנות מאשה זאת ואם באתי להוציא הייתי חייב ליתן כתובה דאימור עכבה מינאי היא שלא זכיתי להיבנות ממנה דהא איהי לא מודיא דבדידה תליא מלתא ואנא לא קים לי בנפשאי אלא מיהו אנא לא צבינא לגרשה אלא איזיל אינסוב איתתא ואבנה ממנה. איבדוק נפשאי לא גרסינן דאי בדק נפשיה נמי והיו לו בנים מאחרת אינו מוציא את זו בלא כתובה דאם לא זכה ליבנות ממנה נבנה מאחרת דלגבי דידה עכבה מחמתיה הוא כדאמרן בגמ' דכיון דאיהי לא מיפקדא לא מיענשא.
<h2>דף סה:</h2>
הוא אמר אפילו בגו עשר, כשאנו באים לכופו להוציא והוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה. והיא אמרה לא אפילית, והרי את[ה] זקוק להוציאני ואנשא לאחר ונהי דלא מפקדא אפריה ורביה אפילו הכי רוצה לפרוש ממנו דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאמרינן לקמן כי הא ודאי כפינן. היא נאמנת, וכפינן ליה להוציא.
הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים, בתלתא זמני כרבן שמעון אבל בתרי לא ואע"ג דסתם לן תנא דידן כר' בנישואין בנפלים לית הלכתא כותיה.
אפילו תרי, ולא אוציא דשמא אזכה ליבנות עדיין ממנה. והיא אמרה תלתא, ורוצה אני לפרוש ממנו ולהיבנות מאחר משום חוטרא לידא. היא מהימנא, וכופין אותו להוציא ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה.
גמ'. לכבש, עירות ומסתמא השתא קאי אדידיה רישא דקרא פרו ורבו כדי לכבש הלכך אם היו לאיש בנים ולאשה אין בנים ורוצה לעמוד עמו אין על בית דין חובה להוציאה מתחתיו דהא לא מיפקדא אלא אם כן באה מחמת טענה ואליבא דר' יוחנן בן ברוקה בכל ענין חייבין בית דין להכריח שיגרשנה דהא אף היא מיפקדא אפריה ורביה דכתיב פרו ורבו שהוא לשון רבים.
לומר דבר הנשמע, דכתיב הוכח תוכיח למי שמקבל תוכחתך. שלא לאמר דבר שאינו נשמע, שלא להוכיח למי שאינו מקבל תוכחתך הא הוכח למי שאינו מקבל תוכחתך לא תוכח ולאו הבא מכלל עשה עשה ומצוה היא. חובה, לאו נמי איכא.
מותר לשנות, לכזב מפני דרכי שלום. כה תאמרו ליוסף, ויעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום.
איך אלך ושמע שאול והרגני, כשצוהו הקב"ה למשוח לדוד. ויאמר, ה'. עגלת בקר תקח בידך, ואמרת לזבוח לה' באתי אלמא הקב"ה צוה לשנות לו מפני דרכי שלום.
ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרב נחמן וכו', כלומר שהיתה אומרת לבית דין שיעשו בעלה ליתן לה גט שכבר שהתה עשר שנים ולא ילדה ומיירי שהיו לבעל בנים או שהיה יודע שהוא עקור הלכך לא היה כח (בבית) [לבית] דין לעשותו בזה. לא מיפקדת, לכי מכאן שאין את מצווה על פריה ורביה ואם רוצה את לצאת אין ליך כתובה. חוטרא לידאי, בן שתשען עליו בזקנותה. ומרא לקבורה, שאם תמות יקברנה.
יש מי שאומר שכתובה זו וכו', בפירוש רבנו חננאל ז"ל וראייתו [מ]הא דגרסינן בפרק אעפ"י בתחלתו אמר ר' איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דאמי למוכרת ולמוחלת (והשיב) [וחשיב] להו לכולהו דדינם תנאי כתובה ככתובה הוא ותנאי כתובה היא התוספת והא לא(ו) חשיב לה בהדייהו. ואומדן דעתא הוא, ושאר לשונו כתב הרב. ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין לה[ן] כתובה מנה וכו', כדמפרש בפרק אלמנה נזונת.
<h2>דף סו.</h2>
אלמנה לכהן גדול, היא עצמה אינה אוכלת בתרומה כדאמרן בפרקין דלעיל וכן הבא על אחת מכל העריות או פסולות פסל, וטעמא לקמן בפרקין כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והוא הדין לממזרת ונתינה או לאחת מכל העריות הנשואות לכהן אלא דלא באעי למחשב כי רוכלא.
הכניסה לו עבדי מלוג וכו', מה שהאשה מכנסת לבעלה ושמה לו לקבלם באחריות כתובה כמה (שכתובין) [שכותבין] ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מוסיף כנגדן וכותב סך הכל קבל פלוני בכך וכך עליו קרי צאן ברזל ולשון צאן ברזל קרן קיים שאינו פוחת ונפסד שאפילו מתו כלן אחריות עליו לשלם לכשימות או יגרשה ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת בכתובה ומשיירת לעצמה והיא נכסי מלוג והבעל אוכל פירות והקרן קיים ואם מתו או פחתו פחתו לה ולשון מלוג מלשון מולגין את הראש שמשיר את השער והראש קיים כך זה אוכל פירות והקרן קיים לה.
עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, לפי שהן שלה וכשם שהיא אינה אוכלת שכבר נתחללה אף הם נמי אינם אוכלים. עבדי צאן ברזל יאכלו, לפי שגופן קנוי לו שהרי אם מתו מתו לו.
הותירו, השביחו. אעפ"י שהוא חייב במזונותיהן, דהא מלאכתו קא עבדי מידי דהוה אשכיר[ו] ולקיטו דמזונותיהן עליו ואע"ג דקיימא לן קניינו שקנה קנין אוכל כדיליף בגמ' אלו עבדי מלוג שהן קנין האלמנה שנתחללה לא אכלי וטעמא בגמ'.
מתני'. בת ישראל שנשאת לכהן, אפילו עבדי מלוג שאינן שלו אוכלין הואיל והיא עצמה אוכלת דהוי קנינו שקנה קנין עבדים וילפינן בגמ' דקנינו שקנה קנין אוכל מדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו אשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים כגון שניתן לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו הוא יאכל בו.
בת כהן שנשאת לישראל וכו' ואפילו לא נשאת אלא שנתארסה לו לא יאכלו עבדיה בתרומת בית אביה דתכף שנתקדשה לו יצאת מרשות אביה ונכנסה לרשות בעלה שהוא ישראל הלכך כל העבדים שקיבל אביה בשעת קידושיה לתת לה מיד נפסלו לאכול בתרומה כדאמרינן כמה אתה נותן לבתך כך וכך קנה ואין צריך לזכות והן הן הדברים הנקנין באמירה.
גמ'. שום, נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאת לגבות כתובתה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן והכלים צריכים לי שהרי קיבלתים עלי באחריות. הדין עמה, שפיר קא טענה וכולה תטול. משום שבח בית אביה, דאין הדבר מתקבל שיהא שבח בית אביה כלים שהביאה מבית אביה ביד אחר הלכך איהי שקלה לה משום חינה.
<h2>דף סו:</h2>
[לשון הרי"ף] ודייקי רבואתה וכו', כלומר רוצין לומר שאין משלם הבעל לאשה מה שפחתו משעת הנישואין עד שעת הגירושין מדלא קתני אם פחתו פחתו לו שמע מינה דוקא דליתנהו בעולם אבל איתנהו נוטלת האשה כפי מה שהן שוין עכשו ולא משלם לה איהו או יורשיו מה שפחתו. ואנן לא חזינן להאי דוקיא וכו', דבודאי משלמי לה יורשין כפי מה שהיו שוין בשעת הנישואין.
למאן דאמר כל היכא דמחייבי באחריותן אכלי תרומה, פירוש רב יהודה דאמר הדין עמה ודייק מדקתני הואיל וחייב באחריותן ולא קתני והן שלו ואקשינן ליה ואי לא[ו] דידיה נינהו משום דחייב באחריותן מי אכלי בתרומה והתנן לא יאכילנה כרשיני תרומה משום דשכירות לא קניא וכל היכא דאיתא לבהמה דישראל היא והא הכא דכהן חייב באחריותה דשומר שכר חייב בגנבה ואבדה וקתני דאין מאכילה כרשיני תרומה. ותסברא נהי דמחייב, פירוש בגניבה ואבידה. באונסיה ובכחישא וביתרות דמיה מי מחייב, פירוש שוכר פטור מן האונסין אם מתה או נשבית. בכחישה, כחשה מחמת מלאכה דלאו לאוקומה בכילתא שכרה. ביתרות דמיה, נתזלזלה מכמות שיכולין למכרה בשעת שכירות, ואית דגרסי בתורת דמיה היא אבל במתני' גבי עבדי צאן ברזל חייב בכל זה משום הכי יאכלו.
לאיש, סימא הבעל עינו של אחד מהן יצא לחירות. אבל לא לאשה, אם סימת עינו לא יצא לחירות ומשלמת לבעל מה שהזיקה משום דלא דידה נינהו.
לא ימכור, שאם יגרשנה תטול כליה. מכרו שניהם, או זה או זה. לפרנסה, אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות. זה היה מעשה, (שהיה) [שהיא] מכרה בלא דעתו ומתה. הבעל מוציא, לא מבעיא אם מת הוא או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אם מכר הוא בלא דעתה אלא אפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לא מכירה ודאית הואי שמא תמות היא ונמצאת מכירתה שלא כדין.
פרסוה אמיתנא, לשם תכריכין. קנייה מיתנא, תכריכי המת איסורן איסור הנאה כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה שמע מינה מדרבא הדין עמו דאי הדין עמה הא קיימא לן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
מצוה על אחרין להצילן, משום דקא עבר על לאו דבל תשחית. משום דמיחלפי בתכריכי המת, אבל למטה שאינה נקברת עמו אין נאסרין דהזמנה לאו מלתא היא.
מי לא מודה רב יהודה במחוסר גוביינא, הנך כלים כל כמה דלא גבתינהו לאו ברשותה קיימי אלא שעבודא בעלמא אית להו עלייהו דהא אי נאנסו או אבדו הוא חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשונהו יתמי ומפקע לשעבודה. רבא לטעמיה וכו', פירשנו בפרק החולץ.
<h2>דף סז.</h2>
(ואחר) [ואחד] נותנת דמים ונוטלתו, דמה שהותירו הותירו לו ואע"ג דאשמועינן הא לעיל אצטריכא הא דאילו מקמיתא הוה אמינא הני מילי היכא דמפסקא למשקל בכתובתה כלומר כשיעור כתובתה אבל מיתן דמי ומשקל לא אלא יהו שלו עולמית קמ"ל השתא שנוטלתו כיון שנותנת דמים.
מתני'. בת ישראל שנשאת לכהן, ויש לו לאותו כהן בנים מאשה אחרת ומת והניחה לזו מעוברת לא יאכלו אפילו עבדי צאן ברזל שלה שהן ברשות היתומים בתרומה. מפני חלקו של עובר, לפי שעובר אעפ"י שלא בא לאויר העולם יש לו חלק באותן עבדים ועבדיו אין אוכלין בתרומה לפי שזר הוא במעי זרה שהרי אמו אינה אוכלת עד שיולד הוא ויאכיל את אמו והואיל והוא זר וחלק עבדיו לא הוברר לא יאכל א' מהן בתרומה דאכל חד איכא למימר האי דידיה הוא והכי אמרינן בגמ'. שהעובר פוסל, בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה. ואינו מאכיל, אם בת ישראל לכהן היא והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה אם אין לה בנים אחרים מן אותו כהן והוא הדין לעבדיו.
אחר שהעדת לנו וכו' אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת אין העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר, שהרי עבדיו הן ואינן אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל מפני שאינו ילוד ולפי זה הפירוש פליגי רבנן עליה דר' יוסי דאיהו סבר עובר במעי זרה זר הוא ופליגי עליה (דאמר) [ואמרי] ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ופליגי בבת כהן לכהן לר' יוסי מאכיל דעובר במעי כהנת הוא ולרבנן אינו מאכיל דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל.
<h2>דף סז:</h2>
מתני'. העובר פוסל, בת כהן שנשאת לישראל ומת והרי היא מעוברת אינה חוזרת לתרומת בית אביה וטעמא בגמ'. ואינו מאכיל, בת ישראל לכהן ומת והניחה מעוברת אינו מאכיל את אמו עד שיהא ילוד. והיבם, בת כהן שומרת יבם ישראל פסולה מתרומת בית אביה וטעמא בגמ', ובת ישראל שהיא שומרת יבם כהן אינו מאכילה. והאירוסין, בת כהן מאורסת לישראל פסלה ובת ישראל מאורסת (לישראל) [לכהן] אינו מאכילה וטעמא בגמ'. והחרש, שנשא כהנת והוא ישראל פסלה מן התרומה ואעפ"י שאין קנינו ונישואיו כלום מן התורה דהא אין לו דעת לקנות אפילו הכי פסלה מדרבנן דתקינו ליה רבנן נישואין לקמן בפרק חרש שנשא, ואם חרש כהן הוא שנשא ישראלית אינו מאכילה דלאו קנינו הוא. ובן תשע שנים ויום אחד, מפרש בגמ'. ספק שהוא בן ט' שנים ספק שאינו, הוי נמי כבן תשע ודאי ופוסל בביאתו ואמילתא דלעיל קאי. ספק הביא שתי שערות וכו', לעיל קאי לענין אירוסין דקתני פוסלין והכי קאמר קטן (ל)ישראל שקידש אשה ספק הביא שתי שערות וקידושיו קידושין ספק לא הביא ואין קידושיו קידושין פסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה. נפל הבית עליו ועל בת אחיו, שהיא אשתו ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת בתו ספק בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן וכלם אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות. צרתה חולצת ולא מתיבמת, ואיידי דאיירי בספיקי לחומרא תנייה להא בתרייהו.
גמ'. כנעוריה, משמע כל זמן שהיא דומה לנעוריה. פרט לשומרת יבם, דלא קרינא בה ושבה אל בית אביה כנעוריה דמשמע אינה זקוקה לא לבעל ולא ליבם. קנין דאחיו הוא, וכבר פקע ליה מכי מאיית.
<h2>דף סח.</h2>
דקנייה בהויה, ומשום הויה איפסילא דכתיב ובת כהן כי תהיה וגו'. משום דעולא, במסכת כתובות בפרק אעפ"י. דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו. ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזרה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה. בתקנתא דרבנן, אע"ג דלאו בר דעת הוא תקינו רבנן נישואין לקמן בפרק חרש שנשא.
קא סלקא דעתין, בשומרת יבם לבן (וכו') תשע ולא בא עליה ולמאי הלכתא נקט בן תשע אי לאשמועינן דאם בת כהן לישראל היא דכיון דראוי לביאה הוא האי יבם ישראל פסיל לה בזיקת יבמין מתרומת אביה מאי איריא בן תשע אפילו קטן מכאן נמי פסיל לה דהא אמרת ושבה כנעוריה פרט לשומרת יבם, ואי לאוכולי לאשמועינן בבת ישראל שומרת יבם לכהן בן תשע דאע"ג דראוי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מוכיל דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא.
בן ט' שנים ויום אחד וכו', כגון כהן הדיוט בן תשע הבא על הגרושה כהנת פסלה בביאה (פסלה) מתרומה דבי נשה ואם בא על גרושה בת ישראל אינו מאכיל שאפילו ביאת היתר שלו אינה מאכלת דאינו בר קנין ומשום פוסל נקט ליה, ואין מאכילין דקתני אשארא, והא דפרשינן פסול כהנת [כ]דמסיק במסקנא אבל השתא שאר פסולין קא סלקא דעתין.
בן ט' שנים, שהוא גר עמוני ומואבי דאסורין לבא בקהל. מצרי ואדומי, עד דור שלישי בעשה. כותי, גוי הוא דגירי אריות הן ועבד וגוי הבא על בת ישראל פסלה כדנפקא לן בשמעתין מי שיש לו אלמנות וגירושין בה וכו' ולמאן דאמר נמי כותי[ם] גירי אמת הן פסלה דספק ממזרים (ה)[ח]שיב להו בעשרה יוחסין. נתין, משבעה אומות הוא דכתיב ויאמר ישראל אל החוי אולי בקרבי אתה יושב ואיכא לאו דלא תתחתן. חלל, בן גרושה הבא על כהנת לויה וישראלית אעפ"י שמותרת היא לו דכישראל בעלמא הוא אפילו הכי פסיל להו לכהונה ולתרומה כדמפרש טעמא בגמ' מקיש זרעו לו. פסלוה, אם בת כהן היא מתרומה ומלינשא לכהן ולויה וישראלית מלינשא לכהונה עולמית והוא הדין דמצי למחשב פצוע דכא וכרות שפכה ושאר חייבי לאוין אלא תנא ושייר ואע"ג דאמרי' בגמ' דחייבי לאוין לא פסלי אלא מי שזר אצלה מעיקרא פצוע דכא וכרות שפכה נמי זר אצלה מעיקרא קרינא ביה דמכי אשתני גופיה נעשה זר וזר שוב (לה) [לא] היה לו שעת הכושר.
רישא בפסולי כהונה וסופה בפסולי קהל, דאי מחד הוה אמינא פסולי קהל הוא דפסלי בביאתן אבל חלל לא להכי תנא סיפא משנה יתירה לאשמועינן [ד]חלל נמי פסיל.
לפסול לה, כגון כל הני, ובגמ' מקשי האי (ד)מיבעי לי דאמר רחמנא בת כהן כי מינסבא לזר כשר לא תיכול בתרומה דבי נשה כל זמן שהיא תחתיו, ומתרץ ההוא מושבה אל בית אביה נפקא מדקאמר ושבה אל בית אביה תיכול מכלל דמעיקרא כל זמן שהיא תחתיו של זר שלא נתאלמנה או נתגרשה לא אכלא ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאו נפקא לן מוכל זר לא יאכל קדש וזר דעלמא נפקא לן מוכל זר לא יאכל בו מדהוה ליה למכתב בת וכתיב ובת, ומקשינן כמאן כר' עקיבא דדריש ו"ו, ומתרץ אפילו תימא רבנן כוליה ובת קרא יתירא הוא דהא כתיב לעיל וכהן כי יקנה נפש וגו' ומצי למכתב בתריה ואשה כי תהיה לאיש זר וגו'.
<h2>דף סח:</h2>
לכהונה מנא לן, דכי נבעלה לפסול לה פסלה לכהן. וכי מזהירין, לאוקומי בלאו גמור מדין קל וחומר דהא ודאי לאוקומה באיסור לאו כגרושה הוא דמיתינן. גלויי מלתא בעלמא, ולא מילף ילפינן אלא אשוויי מלתא מדאסר רחמנא גרושה בעילת פסול לא גרעה מינה ובכלל לאו דגרושה היא דאדרבא בעילת פסול עדיפא דהא אסורה בתרומה.
פסלי ומדר' יוחנן, ומהאי קרא גופיה משתמעי נמי חייבי כריתות לפסלה. מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, הוא דשבה אל בית אביה ואכלה יצא גוי ועבד דלא תשוב.
<h2>דף סט.</h2>
אשכחן כהנת, דפסיל לה גוי ועבד דובת כהן כתיב. בת ובת, ומסיק נמי בגמ' כוליה ובת קרא יתירא דהא כתיב לעיל מיניה ובת כהן בקרא אחרינא ובת כהן כי תהיה לאיש זר ומצי למכתב בהאי דבתריה וכי תהיה אלמנה.
מתני'. שוטה, אפילו על ידי קידושין וחופה לא פוסל ולא מאכיל דאינו בר קנין, ואונס ומפתה נמי משום דרחמנא אמר בת כהן דמינסבא לזר לא תיכול וביאה זו לא הויא לשום נישואין וזונה נמי לא הויא דפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה. אם אינן ראויין לבוא בישראל, שהן פסולי קהל. הרי אלו פוסלין כדאמרינן טעמא. כיצד, רישא קא מפרש האונס והשוטה והמפתה כיצד לא פוסלין ולא מאכילין. היה ישראל שבא על בת כהן, באונס או בפתוי או שהיה שוטה לא פסלה מן התרומה מטעמא דפרשינן דהא לאו נישואין נינהו אלא בעילת זנות. עיברה, מן האונס ומן המפתה ומן השוטה. לא תאכל, בתרומה דבנה מישראל אפילו בלא נישואין משוי לה זרה דכתיב כנעוריה פרט למעוברת. נחתך העובר במעיה תאכל מיד, והוא הדין נמי אם ילדתו ואח"כ מת עוברה תאכל. היה כהן שבא על בת ישראל, באונס או בפתוי או שהיה שוטה. לא תאכל, דלא[ו] קנינו היא דאונס ומפתה לא נתכוונו לקנין ושוטה אין בו דעת לקנות. עיברה לא תאכל, דשאינו ילוד אינו מאכיל. ילדה תאכל, דהא ילוד הוא.
<h2>דף סט:</h2>
הרי זה עבד, שבן השפחה הולך אחר אמו דכתיב האשה וילדיה וגו'. היתה אם אביו בת ישראל לכהן, ומת בנה מכהן ונשאה בן בנה והוא עבד לא תאכל בתרומה דלאו זרע הוא דעבד אינו מאכיל משום זרע ואיידי דנקט לפרושי אינו פוסל משום זרע מפרש נמי אינו מאכיל משום זרע. היתה אם אביו בת כהן לישראל ומת ישראל תאכל בתרומה דבי נשה אם אביו של זה מת ונשאר זה כדאמרינן בפרק יש מותרות מת בנה מישראל ולא אמרינן הרי נשאר לה זרע מישראל דאע"ג דבעלמא זרע זרעה פסיל לה כזרעה גופיה כדאמרינן בגמ' הא לא פסיל דלאו זרע הבן הוא.
גמ'. תנינא, במתני'. להא דתנו רבנן, בברייתא. נשותיהם פטורות, אלמא אין קנין לשוטה.
הולד ממזר, ואעפ"י ששניהם מודים שבא עליה איכא למימר (נמי) הואיל ופרוצה היא אחר [נמי] בא עליה והאי ולד מאיניש אחרינא הוא. שתוקי, כלומר כשתוקי הוא זה שקורא אבי ואמו משתקתו דהאי נמי ספק ממזר הוא שאינו יודע מי הוא אביו דמספקא לן או מארוס הוא וכשר או מאחר הוא הלכך ממזר ודאי לא הואי אלא ספק. בבא כולי עלמא לא פליגי, היכא דהוא מודה שבא עליה דכולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה לפי שהוא ודאי ואחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואוקי איתתא אחזקה, אלא כי פליגי היכא דלא ידעי אי נבעלה לארוס אי לא כגון שמת הארוס או שהלך לו למדינת הים ולא מצינן לשיוליה, ומפרש הרב מילתיה דרב ושמואל. ואע"ג דרוב פסולין אצלה, שהרי ארוסה היא ונאסרת לכל העולם.
[לשון הרי"ף] חדא דהא קא מודה, הארוס דבודאי בא עליה ובהא הא אמרינן כולי עלמא לא פליגי דבחזקת כשר מוקמינן ליה. ועוד, כלומר ואפילו לא היינו יודעין דעת הארוס אלא שמת או שהלך למדינת הים. הלכה כרבן גמליאל, שאם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת אפילו היכא דרוב פסולין אצלה. ומקשי והא אמרינן לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה כגון שהיא פנויה ואיכא מיעוט דפסולין אצלה כגון אביה ואחיה ושאר קרובים והכא רוב פסולין אצלה הן דהא ארוסה היא הא לכתחלה אם בא כהן לימלך לבית דין לא שרינן ליה לכונסה אלא אם כן היו רוב כשרין אצלה. דאיעבד, אם נשאה ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה. והכא בדאיעבד הוא, שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס אם אין אתה מאמינה והרי אתה מוציאה.
מתני'. העבד פוסל משום ביאה, אם בא על הכהנת פסלה מן התרומה כדאמרן לעיל בגמ' טעמא. ואינו פוסל משום זרע, שאם יש לה לבת כהן זרע שהוא עבד מישראל כשר ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרינן הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה דעבד ודאי לאו זרע הוא ומפרש ואזיל היכי משכחת לה. ונכבש, לשון מכבש שדחק ונדבק עליה ולשון גנאי נקט משום ביאת איסור.
<h2>דף ע.</h2>
הערל, כהן שמתו אחיו מחמת המילה ולא מלוהו. לא יאכלו בתרומה, בגמ' מפרש טעמא לר' אליעזר מתושב תושב מפסח מה תושב האמור לגבי פסח ערל אסור בו אף תושב האמור לגבי תרומה ערל אסור בה, ולר' עקיבא דמרבי ליה ערל מטמא דכתיב איש איש כי יהיה צרוע וכו' איש איש לרבות את הערל.
וכל הטמאים, אעפ"י שטבלו לא יאכלו בתרומה עד שיעשו הערב שמש ואפילו הנך דאית בהו קרבן אכלי בהערב שמש וכפרה לא מעכבה להו, ובגמ' יליף טעמא.
נשיהם ועבדיהם יאכלו, דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים וקנין כספו קרינא בהו אלא דאינהו גופיהו קא מיחסרי תקנתא ופומייהו הוא דכייב להו.
פצוע דכא, כהן. נשיהם לא יאכלו, דהא שוונהו חללות בביאתן ונבעלה לפסול לה. ואם לא ידעה, לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן הרי אלו יאכלו ואפילו למאן דאמר משמרת לביאה פסולה לא אכלה הני מילי היכא דלא התחילה עדיין לאכול בתרומה אבל השתא שכבר התחילה לאכול לא פסלינן לה משום שהיא משמרת אלא עד שתיבעל לו. ואפילו אחת מהן, דאחת נמי מעכבת אותו מלהוליד. ואם נשתייר מעטרה, שנכרת בשר ראש הגויה שמעטרה ולמטה אלא שנשתייר כלפי הגוף כמלא חוט כשר דעדיין שכבת זרעו יורה (ומלקח) [ומקלח] וראוי להוליד ואינו שופך ולא נקרא כרות שפכה אלא על שם שהוא שופך ופצוע דכא נמי אסור אלא על ידי פציעה שאינו מוליד מחמתה (דיומא) [דומיא] דכרות שפכה, ובגמ' מפרש ממאי דפצוע דכא וכרות שפכה באותו מקום. עטרה, שורת בשר המקפת במקום מילה סביבות הגיד.
<h2>דף עה.</h2>
גמ'. נפצעו, כמו פצע תחת פצע שהיא מכת חרב או סכין. ניקבו, בקוץ. נמוקו, מחמת מכה מקל או מעוך נמוקו ונתכווצו מאליהן. ואפילו חסרו, כל שהוא. בכרם, שהיו יושבין שורות שורות ככרם. כל שאין לו אלא ביצה אחת, ונכרתה או נימוקה האחרת. אינו אלא סריס חמה, זה הלקוי ממעי אמו אחזתו חמה במעי אמו ולקה אינו מוליד סריס חמה כשר הוא לבוא בקהל דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות דעל ידי אדם הוא.
<h2>דף עה:</h2>
בידי שמים, על ידי רעמים וברד או ממעי אמו. היינו דקרינן פצוע ולא קרינן פציע, פי' פציע בידי שמים אבל פצוע בידי אדם הוא כמו פרוע דכתיב כי פרוע הוא כי פרעה אהרן דבר שנעשה בידי אדם, ויש שגורסין היינו דקרינן פצוע [בשוא] ולא קרינן פצוע [בקמץ] דפצוע משמע מעיקרא כגון ממעי אמו בידי שמים אבל פצוע מסתמיך אדכא דלקמיה ומשמע פצועה כעין ריבוי דהיינו על ידי אדם.
מה להלן בידי אדם שאביו עשאו ממזר אף כאן בידי אדם פרט למי שהוא (פרוע) [פצוע] מעיקרא. בכולם, גיד וביצים וחוטין. דך בכולם, פצוע דכא תרי מילי משמע מי שנפצע או נידוחו ביציו, ויש מפרשים פצוע לשון ביקוע ויבקע עצי עולה ופצע קיסים כמו קנה מפוצע דכא מדוכדך ונידק. כרות, בחרב או בסכין. חוטי ביצים, שהביצים תלויין בהן בתוך הכיס.
<h2>דף עו.</h2>
מפני שהוא שותת, לפי שחמימות התאוה יוצאה דרך הנקב וכשהזרע יוצא דרך הנקב יציאתו אינה יורה כחץ וקיימא לן שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזריע, וכשנסתם על ידי דבר אחר חוזר ומקלח הלכך חוזר להכשרו.
קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום, דהדר מיכתת והיינו הנך סירכי דריאה דמיטרפא בהו חיותא, ומפרש בגמ' היכי סתמי ליה להאי נקב שבגיד מיתינן שעורתה שעורה שהיא חדה כמחט ומסרטינן להאי נקב טפי כדי שיגליד ויוציא דם ומתוך כך מעלה ארוכה דכל מכה וסריטה שהיא חדשה נוחה להברותה יותר מן הישנה ומיתינן תרבא ושיפינן ליה ומיתי שומשמנא גמלאה נמלה גדולה ומותבינן לה מושיבין ראשה שם והוא נמשך ונדבק ראשה בנקב ופסקינן לרישיה ונשאר הראש בנקב וכל זמן שהוא הולך וכלה הבשר עולה ונסתם, ודוקא סערתא אבל פרזלא מיזרף זריף מרחיב הנקב ועושה חבורה, והני מילי קטן אבל גדול איקפולי מיקפל לאחר שמעלה ארוכה חוזר ונקלף (ונסתם) [ונסתר].
המטיל מים משני מקומות, דתניא בבכורות שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע וביניהם כקליפת השום וכיון שניקב הקרום יוציא אף שכבת זרע מנקב השתן וכיון שאין שכבת זרע יוצא דרך מקומו אינו מתבשל דבמקומו מתבשל שלא במקומו אינו מתבשל. ולית הלכתא הכי, דלא מיפסיל בכך דאפילו שלא במקומו מתבשל. לא כאבא, רב הונא. ולא כברא, רבה בר רב הונא. [המסוללות], שדין שכבת זרע להדדי, פסולות לכהונה משום זנות. פריצותא בעלמא, ולא מיפסלן.
מותרין בגיורת ומשוחררת, דקהל גרים לא איקרי קהל. אלא מלבוא בישראל, לישא בת ישראל.
<h2>דף עו:</h2>
מתני'. עמוני וכו' אבל נקבותיהן מותרות מיד, דכתיב עמוני ומואבי ודרשינן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכתיב על דבר אשר לא קדמו וגו' ואיש דרכו לקדם אשה אין דרכה לקדם משום דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה כל כבודן של בנות מלכים לישב בפנים, ואית דאמרי מהאי קרא ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל דרך אשה לשבת בית ועל זה אמרה תורה לאנשים ולא לנשים.
אלא עד שלשה דורות, מצרי עצמו שיתגייר נקרא ראשון ובנו שני בן בנו שלישי מותר לישא ישראלית כדיליף בגמ' להם מהם מנה. אחד זכרים ואחד נקבות, דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה כלומר בין זכרים בין נקבות.
אם הלכה, שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומי נקבל ממך לא נשיב על דבריך אלא אתה עמוד בשמועתך ואנו בשמועתנו. ואם לדין, שאתה דן קל וחומר מעצמך יש לנו תשובה, ובגמ' מפרש לה. לא כי, אין תשובתכם כלום כדמפרש בגמ', ועוד דבעיתו למפרך לי דעו שהלכה מפי רבותי שמעתי שהנקבות מותרות.
<h2>דף עח:</h2>
נתינים, הם גבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם עבדים לחטוב עצים ולשאוב מים ולפיכך שמם נתינים, וכתיב לא תתחתן בם, והני מילי בגיותן אבל כשנתגיירו מן התורה מותרין, ומפרשינן בגמ' דמשה גזר על נתינים שהיו בימיו לההוא דרא לפי שגם בימיו באו נתינים דכתיב ויעשו גם המה בערמה ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ויהושע גזר בזמן בית המקדש דכתיב ולמזבח ה' ודוד גזר בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים. ואיסורן איסור עולם, דילפינן בגזירה שוה בספרי עשירי עשירי מעמוני ומואבי מה עשירי האמור להלן לעולם אף עשירי האמור כאן לעולם ונתינים מוטב נילף להו [מ]ממזרים לחומרא מדנילף להו ממצרי ואדומי לקולא מדכתיב בהו ולא יכרת מהם חוטבי עצים.
<h2>דף עט:</h2>
והסריס לא חולץ, דכתיב ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. ואין לי לפרש, איני יודע לפרש אי זה סריס חולץ ואיזהו אינו חולץ. סריס אדם, שנסתרס לאחר שנולד. שהיתה לו שעת הכושר, ואע"ג דהשתא אינו בר הקמת שם לא קפדינן דאמרינן בגמ' שאם אתה מקפיד על הקמת שם דהאידנא אין לך אשה שכשרה ליבום שאין לך אדם שלא נעשה סריס חמה סמוך למיתתו דיסורי מיתה מתישין כחו ובההיא סריסות ודאי ליכא רפואה אלא ודאי בתר מעיקרא אזלינן ודוקא חולץ אבל לא מיבם דפצוע דכא ואסור לבוא בקהל ואי האי יבמה הויא גיורת נמי מיבם דקהל גרים לא איקרי קהל, ובגמ' פריך [מכדי] שמע[ינן] ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דאמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו וסריס אדם חייבי לאוין הוא דכתיב לא יבוא פצוע דכא, ומתרץ האי תנא דר' עקיבא הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר האוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא האוי ממזר דתפשי בהו קידושי ומשום הכי חולץ דמזקק זקוק לה, ור' אליעזר סבר מי שראוי להקמת שם בעינן וסריס חמה ראוי על ידי רפואה וסריס אדם אינו ראוי ואי משום דאין לך אשה שכשרה ליבום לאו מלתא לר' אליעזר כדאמרינן בגמ' כחישותא אתחילא ביה. בן מגוזת, שם. לקיים דברי ר' עקיבא, תנא הוא דמשמע הכי עדות זו שהעיד ר' יהושע בן בתירא לקיים דברי ר' עקיבא מעיד דלר' אליעזר כיון דלאו בר הקמת שם הוא דאין לו רפואה אשתו אסורה ליבום דלאו הותרה אשת אח אלא הראויה להקים שם.
גמ'. היכי דמי סריס חמה, דקאמרינן לא היתה לו שעת הכושר. שלא ראה שעה אחת בכשרות, שלקה ממעי אמו בחולי והתישו אותו חולי שאינו יורה כחץ ויש לו רפואה אם נותנין סם להברותו. ואינו ע[ו]שה כיפה, שאין קלוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי [מעלה] ואין נעשה ככיפה אלא שותת ויורד וכן השכבת זרע לא יהיה מקלח אלא שותת.
<h2>דף פ.</h2>
סימני סריס ואילונית, זכר שהיו בו סימני סריס ונקבה שהיו בה סימני אילונית. אין עושין בהן מעשה, להחזיקן בגדולות וסריסין עד שיהיו בני עשרים ולא הביאו ומי"ב לנקבה ומי"ג לזכר עד עשרים מצפין להם אם יביאו הרי הן קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם למפרע ודוקא כגון שהביאו סימני סריס ואילונית אבל אם לא הביאו סימני סריס ואילונית עדיין קטנים הם עד רוב שנותיהם שלשים ושש שנים שהן רוב שנותיו של אדם שהן ע' שנים אעפ"י שאין להם שום סימנין אלו ולא שתי שערות מחזיקין אותם כגדולים. ובן שמונה, שנולד לשמונה אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא בשביל סימנין כלומר אעפ"י שגמרו סימניו שערו וצפרניו כשנולד אפילו הכי לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי להענישו ולחייבו בכל המצות עד שיהיה בן עשרים שנה.
<h2>דף פ:</h2>
מפני הסכנה, סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנש ותמות. איזהו בן שמונה, דקים לן דאינו בן קיימא לא בן השמונה חדשים בלבד אלא כל שלא כלו לו חדשיו, ט' חדשים שלמים דבן ח' חדשים וחצי נמי הרי הוא כבן ח' דבחדשים תליא מלתא כדאמרינן יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין. ר' אומר סימניו וכו', שאעפ"י שלא כלו לו חדשיו אם יש לו שיער וצפרנים בר קיימא הוא. טעמא דלא גמרו וכו', בניחותא וסיומא דתירוצא הוא בר שבעה הוא ולז' חדשים נגמרה צורתו אלא שנשתהא ואשמועינן ר' אבהו דאפילו חיה כמה שנים לא מחזקינן ליה בבן קיימא עד שיהיה בן עשרים.
איזהו סריס חמה דלא חולץ ולא מיבם כל שהוא בן עשרים וכו', שלמים ואפילו הביא שערות לאחר מכאן. הרי הוא כסריס, דלא אמרי' דהשתא דאיתי קטן היה עד עכשו. ואלו הן סימניו, דבלא סימנין לא חשבינן ליה סריס כדאמרן והוא הסריס. שערו לקוי, ממשו רך. בשרו מחליק, שאין בו סדקין אלא חלק כשל אשה. רתיחה, בלשון ישמעאל רגנה. כיפה, קילוח ארוך למרחוק. דיהה, שאינו קשור אלא צלול כמים, ל"א דיהה אין מראיתו כשאר שכבת זרע. מחמיצין, מסריחין כששוהין בכלי. הבל, חמימות כעין עשן. מתקשה, תשמיש קשה לה, לישנא אחרינא בשעת תשמיש מתקשה רחמה כגיד. שיפולי מעים, כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמרינן בפרק יוצא דופן. אפילו באחד מהן, מסימנין הללו חשבינן ליה סריס. היכא דהביא שתי שערות בזקן, היכא דיש לו זקן קצת. כולי עלמא לא פליגי, דאין נעשה סריס עד שיהו לו כל סימני סריס.
מתני'. הסריס לא חולץ ולא מיבם, כיון דלאו בר יבום הוא מחלץ נמי לא חליץ דכתיב ואם לא יחפוץ האיש וגו' הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וכן אילונית, דכתיב אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת.
גמ'. אף סריס בידי שמים, שלא היתה לו שעת הכושר. בידי אדם אין, כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא.
לא פסלה, לא על אחיו ולא לכהונה דחליצתו אינה כלום. בעלה פסלה, מן הכהונה דנבעלה לחייבי כריתות היא דכיון דלא זקיקה ליה קמא עליה באיסור אשת אח שיש לה בנים ובעולת חייבי כריתות זונה היא דהא נבעלה בעילת זנות לפסול לה.
<h2>דף פא.</h2>
מתני'. אנדרוגינוס נושא, קידושיו קידושין דזכר גמור הוא. אבל לא נישא, אם נתקדש כאשה אינן קידושין ואין המקדש אותו אסור בקרובותיו והשוכב עמו בא על הזכור. ר' אליעזר אומר וכו', מפרש בגמ' לאו משום דמספקא ליה לתנא קמא דלתרוייהו זכר גמור הוי אלא סקילה משני מקומות איכא בינייהו תנא קמא סבר חייבין עליו אף על משכב נקבות ור' אליעזר סבר כזכר דוקא לאורויי דאין חייבין עליו אלא במקום זכרות אבל במקום נקבות לא. משני מקומות, מאחריו במקום גדולים ומלפניו במקום נקבות.
<h2>דף פג.</h2>
גמ'. ליתה למתני', דמשמע דאנדרוגינוס זכר גמור הוא ומאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא, אלא כברייתא דסבר בריה בפני עצמה הוא ואפילו בתרומה לא מאכיל לה. אדרבה ליתה לברייתא מקמי מתני', דאימור בברייתא הדר ביה וקם ליה בשיטתא דמתני'.
מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה, לר' שמעון דאיירי בהדיה במתני' ואיירי לחודיה בברייתא שמע מינה ממתני' הדר ביה, והא ליכא למימר תרי תנאי נינהו וסמי תנא דברייתא ומפיק לדר' שמעון כדאפכיה לר' יוסי.
באנדרוגינוס, הא דאמרן דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו וכו' הלכתא כר' יוסי דמתני' ומסתברא דאדר' יוסי דמתני' קאמרינן בי רב היינו רב הונא כדאמרן בגמ' ופליג אדאמרן לעיל אליבא דרב ליתה למתני' ומסתברא דאדר' יוסי דמתני' קאי דאיירי ר' שמעון בהדיה (ד)[כ]הא (ב)[ד]כולהו.
הרכבה, קושי וקידוש דאיתי בגמ' איירי ר' שמעון בהדיה. ר"ש ז"ל, הרכבה דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות, ובמועד קטן מוכחינן מקראי ל' יום תוספת שביעית, ומפרש בגמ' דשלשים יום דר' מאיר לקליטה חוץ מל' יום של תוספת וכן ג' ימים דר' יהודה ושתי שבתות דר' יוסי והלכתא כר' יוסי דשתי שבתות בעי לקליטה חוץ מל' יום של תוספת ואם נטע בתוך אותן שתי שבתות יעקור דבתוספת שביעית קלט.
<h2>דף פד.</h2>
יש מותרות. כהן שנשא את האלמנה, והוא הדין לבתולה דכשמת נעשית אלמנה ואסורה לכהן גדול, ובגמ' מפרש אמאי לא תני בתולה ונשא לאו דוקא אלא אפילו קידש דהא רבינן אחד אלמנה מן האירוסין ואחד מן הנישואין ובגמ' מפרש אמאי לא תני קידש.
חלל שנשא כשרה, בת כהן דמוכחינן מטומאה דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן הני מילי לכל הדברים האמורין בפרשה שאעפ"י שהוזהרו כהנים שלא לישא חללות אבל בנות כהנים לא הוזהרו מלינשא לחללים. ויש לו אח כשר, כהן כשר אסורה ליבם שנתחללה בביאת חלל כדילפינן מובת כהן כי תהיה לאיש זר בפרק אלמנה. ואסורות ליבמיהן, וצריכות מהן חליצה מכל מקום. שקידש את האלמנה, דוקא קידש אבל נשא נתחללה בביאתו ואסורה ליבמה אפילו כהן הדיוט. כשר שנשא חללה, האסורה לו ויש לו אח כהן גדול או כהן הדיוט אסורה לבעלה משום אלמנה וליבמה משום חללה.
מתני'. שניות מדברי סופרים, איכא למשכח בהו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן אסורות לזה ולזה וקמ"ל דאפילו באיסורא דרבנן [לא] מתיבמות אלא חולצות שהעמידו דבריהם במקום מצות עשה.
שניה לבעל ולא שניה ליבם, אם אמו של בעל ולא של יבם כגון אחין מן האב ולא מן האם. אסורה לבעל ומותרת ליבם, ובעריות גמורות לא מצי תני מותרות לבעליהן ואסורות וכו' משום דהתם ליכא לא בעל ולא יבם דאם היא ערוה לבעל ולא ליבם כגון כלתו לא תפשי בה קידושי ומשרא שריא כאשה פנויה בעלמא ואי ערוה ליבם ולא ערוה לבעל לא רמיא קמיה כלל ושריא לעלמא ולא שייך [למימר לא מת]יבמות אבל בשניות [דא]סורא דרבנן שייך [למימר לא מת]יבמות וכן בחייבי לאוין דלא כר' עקיבא דמדאורייתא רמיאן קמיה.
ואין לה, לאותה שנייה. כתובה, לא מראשון ולא משני דקנסוה רבנן כדאמרינן בגמ' מפני שמרגילתו. ולא פירות, פירות נכסי מלוג שאכל אין משלם לה ואע"ג דקיימא לן בכתובות תקנו פרקונה תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל כדתנן לא כתב לה דאם תשתבין אפרקיניך חייב לפדותה שהוא תנאי בית דין וזו אין חייב לפדותה דלא קרינא בה ואותביניך לי לאנתו אפילו הכי לא משלם לה פירות שאכל משלה כדמפרש בגמ' תנאי כתובה ככתובה וכי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא מיניה נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלו בתורת כתובה קנסוה נמי דלא תגבי מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה של פרקונה שהוא תנאי בית דין שאינו כתוב בשטר הכתובה ודקתני לקמן בגמ' גבי אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה ויש לה פירות פירות ממש קאמר וייפה כח אלמנה זו שעומדת עליו באיסור מכח אשה כשרה דקא שקלה כתובתה ואם אכל פירות משלם משום דהוא מרגילה כדאמרינן בגמ'.
ולא מזונות, לא מיבעיא היכא דיתבא תותיה דלא כיפינן ליה לזונה דהא בעמוד והוציא קאי אלא [אפילו] הלך למדינת הים ולותה ואכלה לא ישלם, ואם תאמר הוא הדין לכשרה דהא קיימא לן כחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי לאו מילתא הוא ולא דמי דהתם קתני מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו שלא הלוה לה כלום אלא בשביל בעלה פרנסה דהתם למאן קא תבע היא לא לותה והוא לא בקש ממנו הלכך מצוה הוא דקא עביד אבל היכא דהלוה לה בתורת הלואה הוא תובעה והיא תובעת את [ה]בעל ומשלם.
ולא בליות, שהכניסה לו בגדים שהוא לובש דאמרינן עיילא ליה גלימא פורייה הוי מכסי ביה ואזיל עד דבאלי, כשהיא יוצאה אינה נוטלת אותם דקנסוה והוא הדין לנכסי צאן ברזל דאיבדה אותם הואיל ואינם ברשותה אבל נכסי מלוג שברשותה הן נוטלת, ויש מפרשין ולא בליות אותן שבלו ואין הבעל חייב לשלם אעפ"י שהכל עליו [ב]אחריות(ן) דקנסוה רבנן אבל מה שהוא עומד בעין נוטלת אותו בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. אלמנה לכהן גדול, אע"ג דקיימא עליה בלאו יש לה כתובה ודין פירות דהיינו פרקונה ומזונות ובלאות דלא קנסוה, ובגמ' מפרש טעמא.
<h2>דף פד:</h2>
גמ'. לא הוזהרו כשרות וכו', כלומר אעפ"י שכהן מוזהר שלא לישא חללה וזונה אבל כהנות כשרות לא הוזהרו להנשא לחלל. לא יקחו, אשה זונה וחללה לא יקח[ו] ואשה גרושה מאישה לא יקחו למה לי למכתב לא יקחו תרי זימני להזהיר אשה על ידי האיש קא סלקא דעתין להזהיר כשרות שלא לינשא לחללים, ומשני אמר רבא כל היכא דהוא מוזהר כלומר האי קרא לאו להזהיר כשרות אתא אלא להזהיר פסולות שלא לינשא לכשרין שכשם שהכהן מוזהר שלא לישא זונה וחללה כך הזונה וחללה מוזהרות שלא לישאנו אבל היכא דהוא אינו מוזהר כגון חלל בכשרה היא נמי אינה מוזהרת.
<h2>דף פה.</h2>
גמ'. בני בירי, שם מקום. יש לה כתובה מיבם, אם כנסה או לא. כיון דאמר מר, ביבמות דעלמא כתובתה של יבמה על נכסי בעלה הראשון. לית ל(י)ה, (ואע"ג) דהא מראשון לית לה. או דילמא כיון דאילו לית לה, ליבמה דעלמא מראשון כגון דלית ל[י]ה נכסים תקינו לה משני והא נמי לית לה מראשון הלכך אית לה מיבם.
בדיתבא תותיה, יושבת תחתיו והוא אינו רוצה לזונה ובאה לפנינו לתבוע מזונות אטו מזדקקינן לה למזוני. הא בעמוד והוציא קאי, דהא באיסורא קא מעכב לה גביה ואדאמרינן ליה תן לה מזונות אמרינן ליה הוציא. מזוני תנאי כתובה, שכן כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר ארמלותיך בביתי. ומדאית לה כתובה, כדאמרינן במתני'. דלמשקל ומיפק, שנוטלת כדי לצאת ממנו. אבל מזוני לית לה, דלמא מיעכבא גביה מחמת מזונות שחוזרת ולווה ואוכלת ותובעת בבית דין. אמר ליה אין לה, מזונות. לאחר מיתה, אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנות דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למימר דילמא תעכב גביה.
ויש לה פירות, שאע"פ שאכל את הפירות כיון דשלא כדין אכלן שלא היו בה נישואין משלם ואע"ג דאמרינן גבי כשרה מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא הכא קנסינן ליה דמשלם אפילו מה שאכל מפני שהוא מרגיזה. מזונות, אוקימנא לאחר מיתה. בלאות, בגדים שהכניסה לו נוטלת עמה כשיוצאה. והיא (והיא) פסולה, חללה. וולדה פסול, חלל.
<h2>דף פה:</h2>
הני מילי בשהכיר בה, דלא הוי מקח טעות. אבל אם לא הכיר בה, אין לה כתובה דלמאי נקנוס אותו הרי לא הכיר בה אבל תוספת יש לה שה(ו)רי הוסיף מדעתו ולא חקר ודרש אותה בעדים אמרינן בחיבת ביאתו הקנה לה כל מה שכתב אבל מנה מאתים כיון שלא הכיר בה אין לנו לקנוס אותו אלא אותה שרימתהו והטעתהו.
שהוא כשר, ומסיתה לינשא לו וקנסוהו. ובתשובת הגאונים נמצא מפני שהוא פסול והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה והכי פירושה מפני שהוא פסול על ידה או היא פסולה על ידו קנסו אותו כתובה כלומר לא קנסוה (מ)כשאר כל הנשים דהאי דקנסו רבנן לשנייה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא תהוי לה כתובה מיניה שבקה ליה ונפקה אבל הכא לא צריך דממילא שבקה ליה דכיון דהוא פסול על ידה יש קטטה ביניהן וכן (כ)שהיא נפסלת על ידו.
זו היא מרגילה, אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא ממשיכה ומסיתה לינשא לו שאינו נפסל בביאתה אבל היא נפסלת בביאתו. וזו, שניה כיון דלאו איהי מיפסלא ולא זרעה היא מרגילתו דאשה רוצה לינשא יותר מן האיש.
<h2>דף פז:</h2>
האשה. באו ואמרו לה, עד אחד ובית דין כדדיקינן בגמ' מסיפה. תצא מזה ומזה, משני דאשת איש היא מראשון אע"ג דאנוסה היא ואונס בישראל משרא שרי כדדיקינן מוהיא לא נתפשה קנסינן לה משום דלא ד[י]ק[א] ואינסיבא דהא דהימנוה[ו] רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופה דיקא ומינסבא והך דלא ד[י]ק[א] קנסוה. וצריכה גט מזה ומזה, אם [ת]רצה להנשא לאחר, ובגמ' באעי אמאי צריכה גט משני הא לא תפשי בה קידושי ושני לא מצי כניס לה שנתגרשה מראשון כדי שלא יהא חוטא נשכר.
ואין לה כתובה, בגמ' מפרש טעמא. ולא פירות, פירות שאכל לא ישלם אע"ג שאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה ומשום דאשכחן באלמנה שיש לה פירות שאכל הוא דאיצטריך למימר הכא אין לה ואעפ"י שאכלו פירות נכסי מלוג שלה אין חייבין (לפירותיה) [לפדותה]. ולא מזונות, אפילו מה שלותה ואכלה תחתיו. ולא בלאות, לקמן מפרש תחזיר, בגמ' פריך פשיטא, ומתרץ מהו דתימא מאי דתפשי תפשי קא משמע לן, כלומר דאשכחן במקומות טובא דמהניא תפישה הכא כל כך קנסינן לה דלא מהני לה תפישה. והולד ממזר מזה ומזה, אם ילדה משני ממזר גמור הוא ואם החזירה ראשון וילדה לו הוי ממזר דדבריהם ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת. לא זה וזה מיטמאין לה, אם הם כהנים דלא קרינא בהו בה שארו. לא במציאתה, בגמ' מפרש טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תהוי לה איבה הא תהוי לה איבה. לא במעשה ידיה, בגמ' מפרש טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מיניה הכא כיון דמזוני לית לה מעשה [ידיה] לאו דיד[י]ה. ולא בהפר נדריה, בגמ' מפרש טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה דכתיב לענות נפש נדרי עינוי נפש שמגנין אותה כגון אם ארחץ אם אתקשט הבעל מיפר.
נפסלה מן הכהונה, משום זונה. בת לוי מן המעשר, משום קנסא דמן הדין לגבי מעשר לא מיפסלא בזנות הכי מפרש בגמ'. מן התרומה, דבי נשה דנבעלה [ב]איסור לחייבי כריתות דרחמנא אמר כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו חייבי כריתות דלא תפשי בהו קידושי. יורשין כתובתה, בגמ' פריך כתובה מאי היא הא אמרת אין לה כתובה. חולצין, אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ורבנן גזור דלא ליבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והרי יבמה מותרת לשוק בלא חליצה כדאמרינן בגמ' גבי גט, ואינו מיבם ואפילו חלצו לה אחין של ראשון משום קנסא, ויש מי שפירש גזירה שמא יאמרו גירש השני ונשא ראשון ונמצא נושא גרושת אחיו.
[לשון הרי"ף] גמ'. אוקימנא, בגמ'. לרישא דמתניתין דקתני תצא מזה [ומזה] כשנישאת ברשות בית דין, מדקתני בסופה נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו דהיינו שלא ברשות בית דין אלא בעדים מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד שלפי שלא היה לה אלא עד אחד נטלה רשות מבית דין והימנוה[ו] רבנן לעד אחד משום דדייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלתה וכיון דעבדא איסורא ולא רצתה לדקדק קנסינן לה אבל סיפא דמעידין לה שני עדים לא קנסינן לה דמאי הוה ל(י)ה למעבד הלכך לא תצא מהיתירה של בעלה הראשון. ולית הלכתא הכין אלא אפילו נשאת בשני עדים כיון דעבדא איסורא קנסינן לה ותצא מזה ומזה, פירוש סיפא דמתני' דקתני ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו דהיינו על פי שני עדים דמאי הוה לה למעבד ההיא סיפא דמלתא דר' שמעון היא ופליגי רבנן עליה כדמוכח בגמ' דלא שנא להו נשאת על פי עד אחד וברשות בית דין ולא שנא נשאת על פי שני עדים ובלא רשות בית דין דתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ורבנו הרב לא הביא סוף המשנה. סבר למעבד עובדא במאי הוה לה למעבד, להחזיר לבעלה אשת איש שנשאת בעדים משום דמינס אניסא ומאי הוה לה למעבד. והא תנן כל הני מתניאתא, דאותבינן דלא סמכינן אמאי הוה לה למעבד. ואנן אשנויי ניקום ונסמוך, אם זה דוחק ומתרץ לדחות התשובה אנן ממילא שמעינן דלא אמרינן מאי הוה לה למעבד ופסק ולא עבד עובדא.
<h2>דף פח:</h2>
שמא יאמרו גירש זה וכו', כשרואין הראשון חי סבורים ששני זה כשנשאה על ידי שגירשה ראשון נישאת ואשת איש גמורה היא ואם מוציאה שני בלא גט נמצאת איש וכו'. אי הכי סיפא דקתני אמרו לה וכו' מותרת לחזור לו, משמע בלא גט משני אמאי ניחוש שמא יאמרו שגירש ראשון ונשא שני והרי היא יוצאת משני לראשון בלא גט. סיפא אמרי קידושי טעות הוו, ליה לשני כגון על מנת שהוא כהן ונמצא ישראל ובהיתר חזרה לו לראשון. רישא נמי, כי אמרי לה מת ונישאת תחזור לראשון משום האי טעמא נמי דאמרי נישואי טעות הוו. קנסוה רבנן, ולא תלינן בה לקולא אלא בעיא גט משני להתירה לעלמא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכו' ולראשון נמי לא הדרא דאמרי נמצא זה מחזיר גרושתו משנישאת ונשאת שלא ברשות נמי על פי שני עדים קנסינן לה כ(ש)נשאת בעד אחד [דעבדא] איסורא [ש]נישאת בעוד שבעלה קיים.
<h2>דף פט.</h2>
הכא תהא קלה בעיניו להוציאה, דהא אסורה לחזור לו משום קנסא כדקתני תצא מזה ומזה. תנאי כתובה, מזוניכי וכיסותייכי. ולא בלאות, אם עדיין יש לה בלאות בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל בהא (ד)לית דינא ולא דיינא שהיא נוטלתן כדאמרינן זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין אלא קנסינן לה היכא שאין קיימין הוה סלקא דעתין נכסי צאן ברזל שקיבל עליו הבעל אחריותן כאילו הן בעין וישלם אותן הבעל קא משמע לן דלא.
ירושלמי ולא פירות וכו', הירושלמי חסר הוא כתוב בספרים והכי גרסינן בירושלמי, ולא פירות אמר ר' אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל הדא דתימא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר הדא דתימא בשנטלה משבא הראשון אבל אם לא נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כן לא מפיק מינה, עד כאן הירושלמי.
<h2>דף פט:</h2>
הפקר בית דין הפקר, ולא הוי עקירה דממונא הוא, וכל אשר לא יבוא, בספר עזרא. וראשי האבות למטות, הוה ליה למכתב וראשי מטות בני ישראל.
<h2>דף צ:</h2>
מכין, מלקות. ועונשין, מיתה. שרכב על סוס, ותנן אלו הן משום שבות לא עולין ולא רוכבין על גבי בהמה. וסקלוהו, (ד)[כ]מחלל שבת גמור. שהשעה צריכה לכך, שעת השמד היתה והיו פרוצים בעברה. שהטיח, בעל.
לא יטמא בעל בעמיו באשתו, קשו קראי אהדדי. מטמא לאשתו כשרה, דהיינו שארו. ואין מיטמא לאשתו פסולה, דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו משמע אשתו מחללתו דהיינו פסולה לו, ואם שניהם כהנים לא מבעיא שני דהא לאו אשתו היא כלל ואינו רשאי ליטמא לה אלא אפילו ראשון דאשתו גמורה היא אפילו הכי הואיל ואשתו פסולה היא דהא כזונה במזיד חשבינן לה משום דלא דיקא טובא אינו רשאי ליטמא לה.
<h2>דף צא.</h2>
והא אמרת, רישא אין לה כתובה. כתובת בנין דכרין, מפרש בכתובות דכתב לה בעל בנין דכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חלקהון דעם אחיהון ש[י]היו לו מאשה אחרת ואם מתה ראשונה בחייו ונשא שניה וילדה לו ומת בני השניה אפילו הן נקבות נוטלין כתובת אימן כחוב גמור שהרי נתאלמנה מאביהן ובני ראשון אם יש זכרים נוטלין כתובת אמם ואעפ"י שמתה בחייו ורבנן תקון כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והכא לא שקלי יורשין דידה כתובת בנין דכרין אלא בני הכשרה יורשין כתובת אימן והשאר חולקין בשוה עם אחיהון. קמ"ל, דקנסינן לה ולזרעה כי היכי דתידוק.
<h2>דף צב.</h2>
מתני'. ובאו ואמרו לה, עד אחד. ואחר כך מת בניך, ואי את זקוקה ליבם. ונישאת, לשוק. ואח"כ אמרו לה, שני עדים. חילוף הדברים, בנך מת תחלה ואח"כ בעליך ונזקקת ליבם. תצא, מזה. הראשון והאחרון ממזר, בגמ' מפרש ראשון קודם שמועה שנייה לקודם שאמרו לה חילוף הדברים דהוה ליה ממזר מיבמה לשוק וכן האחרון שאחר שמועה שניה ממזר מיבמה לשוק וכדר' עקיבא מוקי לה בגמ', ופריך בגמ' ליתני הולד ממזר מה צריך ראשון ואחרון, ומתרץ משום דקא בעי למיתנא סיפא אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך אמרו קיים היה ומת תצא והראשון ממזר והאחרון אינו ממזר.
מתני'. מותרת לחזור לו, דכיון דלא עבדא איסורא לא קנסוה. לא פסלה מן הכהונה, דהא אין קידושין תופשין בה ואינה צריכה גט. שאינו אישה, והאחרון אינו בעלה לפיכך גירושין פוסלין אותה.
גמרא. זו דברי ר' עקיבא, הא דתנן אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בניך דהולד ממזר מיבמה לשוק ר' עקיבא היא דאמר אין קידושין וכו' ויבמה לשוק בלאו לא תהיה אשת המת החוצה וכו'. אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה, ובגמ' פריך ולימא אין ממזר מחייבי לאוין, פירוש דהא ודאי לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא לא שאני להו מידי בין מחייבי לאוין גרידי בין מחייבי לאוין דשאר דהא אין ממזר מחייבי לאוין אלא מחייבי כריתות, ומתרץ האי תנא דבי ר' עקיבא היא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר, פירוש מאן חכמים דאמרו אין ממזר מיבמה דיש חייבי לאוין שיש ממזר מהן הך תנא דבי ר' עקיבא היא דאמר בהחולץ מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר כגון אנוסת אביו ומחזיר גרושתו ונושא חלוצתו דאסירן ליה משום קורבא דידיה אבל שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי ויבמה לשוק לא הוי ממזר ולהכי לא בעי למימר סתם אין ממזר מחייבי לאוין דמשמע אפילו חייבי לאוין דשאר ואין הלכה כר' עקיבא אלא כרבנן דאמרי אין ממזר אלא מחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין.
<h2>דף צב:</h2>
מנין שאין קידושין תופשין ביבמה, לרבנן בעי דהכי סבירא ליה דאפילו רבנן דאמרי קידושי תפשי בחייבי לאוין ביבמה מודין שאין קידושין תופשין משום דכתב קרא ורב סבירא ליה דיבמה לשוק עשה היא ולא תהיה ללא תפשי קידושי אתא. בעניותנו, בשביל עניות דעתנו אין אנו יודעין פי' המקרא אי ללאו הוא דאתא והוי כשאר חייבי לאוין ותפשי בה קידושי אי ללא תפשי קידושי הוא דאתא כדפריש רב והויא לה יבמה חייבי עשה ואם כן צריכה גט מספק והולד ספק ממזר.
השתא דאמר אמימר הלכתא כשמואל, דבעיא גט. אם היה יבמה כהן, וזו נשאת לשוק בעד אחד או בשני עדים דמותרת היתה לחזור אליבא דרבנן ודלא כר' עקיבא דאמר בגמ' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה השתא כיון דיהב (לן) [לה] גיטא מיפסלא לחזור לו משום גרושה לפיכך חולץ לה יבם ושריא לבעלה. איתגורי איתגר, זה נשאה באיסור ואסרה לחזור ליבמה ואנו מניחין אותה תחתיו דין הוא שתצא ממנו. אלא, הכי קאמר השתא דאמר אמימר הלכתא כשמואל דבעיא גט אם היה יבמה ישראל והיא נשאת לשוק בעד אחד או בשני עדים אינה מותרת לחזור לו עד שיתן לה שני גט ומלתא בעלמא קאמר רב אשי דאדאמימר סמכינן ולא חשיבא כאשת איש שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך וכו' תצא מזה ומזה.
קידושין אין בה, רב לטעמיה דאמר לא תפשי בה קידושי ואינה צריכה גט מיהו בהא קיימא לן כשמואל דאמר צריכה גט וחוזרת ליבמה ואם הי(ת)ה יבמה כהן הבעל נותן גט והיבם חולץ ואסורה על הבעל לעולם שלא יהא חוטא נשכר. נישואין יש בה, וצריכה גט ולאו משום דקידושי נינהו אליבא דרב אלא משום דאי מפקת לה בלא גט אתי למימר באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי בית דין בעד אחד או בשני עדים תצא בלא גט והא אצרכוה גט משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כדאמרן דקנסוה רבנן משום דעבדא איסורא הכי נמי לכולא מלתא עבדינן לה כאשה שהלך בעלה משום איחלופי ואסורה לחזור ליבמה ואפילו לרבנן ודלא כרב אשי דאמר הותרה לו. [לשון הרי"ף] ואיכא מאן דאמר וכו', רבנו חננאל ז"ל.
<h2>דף צג:</h2>
עד אחד ביבמה, אמר ל(י)ה מת בעליך ושומרת יבם את. טעמא דעד אחד, נאמן באשה. דרחמא ליה, לבה גס באחי בעלה ואוהבתו ושמא נתנה עיניה בו ולא דיקא ומינסבא. מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם, משום דחיישא לקלקולא דידה ודזרעה. למשרי יבמה לעלמא, עד אחד מתירתה לשוק שאומר לה מת יבמיך או מת בעליך ואח"כ בניך מאי טעמא דעד מהימן משום דכל מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי הכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומינסבא והכא כיון דזימנין [רחמא] ליה פירוש ליבם (א)לא דייקא ומינסבא. ופשיט רב ששת, בגמ' מדוקיא דמתני'. לאיסור כרת, אשת איש. התרתה, בעד אחד אם אמר מת בעליך. לאיסור לאו, יבמה לשוק והכי נמי מצי למימר מיתת בית דין דהיינו אשת איש.
<h2>דף צד.</h2>
גמ'. ודרש חספא, מלתא דלא צריכה דריש מיניה דהא פשיטא דממי שאינו בעלה אינו גט. לא נתגרשה אלא מאישה, כגון דכתב לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה. נפסלה מן הכהונה, אם מת והורוה לינשא או אם הוא כהן אסורה לו והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה.
מתני'. ובאו ואמרו לו, עדים דעד אחד אינו נאמן באיש להתיר לו אחות אשתו כדאמרן בגמ' בשלמא גבי אשה משום עגונא אקילו רבנן איש מאי איכא למימר. מותרת לחזור לו, דקידושי שניה אינם כלום והרי היא בזנות ואמרינן בגמ' אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. ומותר בקרובת שניה, לישא בתה דקיימא לן נושאין על האנוסה ועל המפותה. מתה הראשונה מותר בשניה, ולא קנסינן ליה בה שכבר בעלה באיסור. הראשון, שנולד בעוד אשתו קיימת ממזר דמחייבי כריתות הוא. ר' יוסי אומר וכו', בגמ' מפרש לה.
<h2>דף צד:</h2>
גמ'. ואע"ג דאזול אשתו וגיסו, קא פסיק ותני ונשא את אחותה ואפילו נשאת לו בעד אחד כגון שהלך בעלה שהוא גיסו למדינת הים ובא עד אחד ואמר לה מת בעליך ועל אשתו שהלכה למדינת הים אמרו שני עדים מתה ועמד ונשאה ואח"כ באו אשתו וגיסו דאע"ג דאשת גיסו אסורה אגיסו משום הני נישואין דנשאת בעד אחד כדאמרן נשאת בעד אחד תצא מזה ומזה ובשני עדים נמי אסורה לחזור לו אליבא דרבנן אפילו הכי אשתו (הוא) שריא ולא אמרינן מיגו דמיתסרא אשת גיסו אגיסו תתסר אשתו עליו דהואיל ואהנו הני נישואין לפסלה על בעלה אהנו נמי להיות חשובה כאשתו ולאסור את אחותה עליו משום אחות אשתו מדרבנן דמשום מיגו לא אסרינן אשתו עליו.
לימא מתני' דלא כרבי עקיבא, דאליביה אסורה אשתו לחזור לו לפי שאחות גרושתו היא שהשניה היוצאה ממנו צריכה גט לרבי עקיבא. דתניא וכו' חוץ מאשת איש שנשאת על פי בית דין, ומשום גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט כדאמרן לעיל בפרקין. ר' עקיבא מוסיף וכו', והשתא סלקא דעתין ואפילו נשואת אחיו ושמע שמת ויבמה ובא אחיו בעיא גט וכן באחות אשה וטעמא לא ידעינן דהכא ליכא למימר גזירה דגירש זה ונשא זה אפילו גירשה בעלה אין קידושין של זה תופשין בה וכן לגבי אחות אשה מאחר שבאת אשתו גלוי לכל שאין קידושי שניה תופשין ואפילו הכי קניס לה ר' עקיבא אגיטא ומדבעיא גיטא ממילא איתסרא אשתו עליה דהויא לה אחות גרושתו. לאו איתמר עלה, בבי מדרשא. אמר רב גידל וכו' קמא תנאה הוה ליה בקידושין, ולא נתקיים ולא הוי קידושי ושני שפיר נסיב ותפסו קידושין ואם אי אתה מצריכה גט מאח שני יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט משום הכי הצריכה ר' עקיבא לאשת אח גט. ואחות אשה נמי וכו', אבל גבי מתני' דהכא ודאי מודי ר' עקיבא דלא בעיא גט כי נפקא משני דתהוי איתתיה אחות גרושה דהא נשואת גיסו היתה כשהלך בעלה למדינת הים ומי איכא למימר תנאי הוה ליה בנישואין דנימרו אינשי לפי שאין עושה בעילתו בעילת זנות וכי נפקא בלא גט לא אמרינן אשת איש יוצאה בלא גט דידעי דטעותא היא דאטעיוה שהדי הלכך לא בעיא גט ואפילו תימא מתני' ר' עקיבא.
[לשון הרי"ף] וחזינן מאן דכתב וכו', והאי סברא אתיא כתנא קמא דר' יוסי דלא מפליג בין קידושין לנישואין ולעולם אסרינן אשת גיסו אגיסו משום דעבדא איסורא אבל אשתו שריא ליה כיון שאינה צריכה ממנו גט.
<h2>דף צה.</h2>
אותה, ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' סופה והיא לא נתפשה אסורה ששכיבתה אוסרתה. והלא דין הוא, שתאסר בשכיבת אחותה ולכך נאמר אותה. במקום שבא על איסור קל, בגמ' מוקי לה באשת איש ואמאי קרי לה איסור קל שאין האוסרה אוסרה כל ימיו דיש לה היתר בגט. נאסר האוסר, נאסר בה בעלה שהיה אוסרה לאחרים. מקום שבא על איסור חמור, כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה כל ימיה. אינו דין שיאסר האוסר, שתאסר אשתו האוסרת את אחותה ולפי שיכולני לומר דין זה לאסרה לכך נאמר אותה להתירה.
אמר ר' (ברכיה) [יהודה], סיפא דברייתא. בבא על חמותו שפסל את אשתו, בגמ' אמרינן טעמא דר' יהודה דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן וכי כל הבית כולו בשריפה אם חמותו בשריפה אשתו מה חטאה אם אינו ענין לשריפה תנהו ענין לאיסור, פירוש שאם בא על חמותו כל הבית עליו באיסור שפסל את אשתו. על מה נחלקו בבא על אחות אשתו שבית שמאי אומרין פסל, מקל וחומר כדאמרן ומה במקום שבא על איסור קל וכו' ואותה לא דרשי.
אמר ר' יוסי לא נחלקו וכו' שלא פסל, דדרשי אותה. שבית שמאי אומרין פסל, דילפי מואתהן כדפרשינן. ובית הלל אומרים לא פסל, דמוקמי להאי ואתהן למעוטי חמות לאחר מיתה מאיסורא קמא כדדריש ר' עקיבא ואתהן בששתיהן עומדות אשה ובתה ישרפו אותו ואת חמותו אבל אם מתה אשתו לא הוי בשריפה אחמותו ואיהי נמי לא הויא בשריפה.
אין הלכה כר' יהודה, דאמר לא נחלקו בבא על חמותו שפסל את אשתו. דעבד איסורא מחמתיה, בא על חמותו.
<h2>דף צה:</h2>
אמר ר' אמי ר' יוסי ארישא דמתני' קאי וכו', ר' אמי מוקי לפלוגתא דר' יוסי ורבנן כר' שמעון דאמר במתני' נשאת על פי עדים מותרת לחזור לו על פי בית דין תצא מזה ומזה ואית להו הא סברא דר' שמעון וקא מיפלגי אהך בבא דקתני נשאת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן על פי עדים תצא וחייבת בקרבן וקאמר תנא קמא דר' יוסי מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך באת אשתו מותרת לחזור לו ואוקימנא דאזול אשתו וגיסו והכי קאמר לא שנא נשאת לו אשת גיסו על פי עדים דמותרת לחזור לבעלה כר' שמעון ולא שנא נשאת על פי בית דין דאסורה לחזור לו לגיסו אשתו שריא כדקתני מותרת לחזור לו ולא אמרינן מגו דאיתסרא אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו אלא אשתו שריא וקאמר ליה ר' יוסי על פי בית דין דאהנו הני נישואין לפסול אשת גיסו אגיסו אהנו נמי לפסול אשתו לעצמו על פי עדים דלא אהנו הני נישואין לפסול אשת גיסו אגיסו לא אהני לפסול אשתו לעצמו.
ר' יצחק נפחא אמר לעולם [ר' יוסי] אסיפא, כדנקיט ואזיל סידרא דמתני' בנשאת בעד אחד ומאי פוסל ואינו פוסל איכא חדא דאזול אשתו וגיסו למדינת הים וחדא דאזול ארוסתו וגיסו דתנא קמא אמר לא שנא וכו' וקאמר ליה ר' יוסי היכא דאזול אשתו וגיסו למדינת הים דלא מצו אמרי אינשי תנאה הוה ליה בנישואין דאשתו וכולי עלמא ידעי דנישואי אשת גיסו טעות הן ולא אתו למימר גירשה בעלה ונשאה זה ונמצא זה מוקים גרושתו משנשאת דהא אפילו גירשה בעלה אסירה אהאי משום אחות אשתו ומידע ידעי הא דנשאת אשת גיסו דאטעינהו סהדי דאמרי מתה הלכך לא בעיא גט וכיון דלא בעיא גט אינו פוסל על ידי גיסו כשאר אשה הנישאת בעד אחד דהתם הוא דאתו למימר גירש זה ונשא זה ואם מחזירה אחרי זה מחזיר גרושתו משנשאת אבל הכא לא והלכך אינו פוסל על ידי עצמו ושריא ליה אשתו אבל היכא דאזול ארוסתו וגיסו דאמרי אינשי תנאי הוה ליה בקידושין דארוסתו סברי אינשי דנשואי אשת גיסו נישואין גמורין דאמרי גירשה בעלה ונשאה זה ואי משום אחות אשה תנאי הוו ליה בקידושי הראשונה ולא נתקיימו ואי אמרינן תהדר אשת גיסו אגיסו אפילו בגט אמרי אינשי מותר להחזיר גרושתו משנשאת והתורה אמרה אסור דכתיב לא יוכל בעלה וגו' הלכך פוסל הוא על ידי אחרים ופוסל הוא על ידי עצמו דאפילו מגרש אשת גיסו אמרי אחות גרושתו קא נסיב, ולתנא קמא טעמא דנשאת בעד אחד לאו משום דלא לימרו זה מחזיר גרושתו משנשאת אלא משום דקנסוה רבנן משום דלא דיקא שפיר הלכך כל מאן דאינסיבא ליה פסיל לה אקמא, בין אשתו וגיסו בין ארוסתו וגיסו אסירא משום קנסא וגיטא נמי לא בעיא דמידע ידעי דבטעות נשאה הלכך אשתו משרא שריא דלאו אחות גרושתו היא, והשתא פליג ר' יוסי אתנא קמא בתרתי מילי דתנא קמא אמר אשתו וגיסו אשת גיסו אסורה ור' יוסי קאמר אשת גיסו שריא הואיל וליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין ולתנא קמא ארוסתו וגיסו אשתו שריא ור' יוסי קאמר אשתו אסירא.
[לשון הרי"ף] ואיסתפק לן בגמ' האי דאמר שמואל וכו', תימה מה שאמר הרב אלפסי ז"ל דילמא אליבא דר' אמי פסק שמואל הלכה כר' יוסי והא ר' אמי מוקי פלוגתייהו אליבא דר' שמעון ואנן אמרינן לית הלכתא כר' שמעון אלא ודאי אליבא דר' יצחק נפחא ומה שאמר התלמוד דילמא אדר' אמי דוקיא בעלמא ולא סמכינן עלה אלא אמאי דקאמר אי נמי אדר' יצחק נפחא כך נראה לי.
<h2>דף צו.</h2>
מתני'. אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה, שלא מאמה וחזרו ואמרו לו מתה אחותה של שניה מאמה ולא מאביה ונמצאת שלישית זו רחוקה מן הראשונה ולא קרובתה היא חזרו ואמרו לו מתה ונשא אחותה של שלישית זו מאביה ולא מאמה נמצאת רביעית רחוקה מן השניה וכל שכן מן הראשונה חזרו ואמרו לו מתה ונשא אחותה מאמה ורחוקה היא מן השלישית ואח"כ אמרו לו הרי כולן קיימות. מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית, שאינן קרובות זו לזו ואעפ"י ששלישית אחות שניה היא שריא דקידושי שניה לא תפסי דאחות אשה היא והויא ליה כאנוסה ומפותה ותנן נושאין על האנוסה ועל המפותה דלא אסרה תורה אלא אחות אשה והיכא דלא תפשי קידושיה לאו אחות אשה היא וכן חמישית אעפ"י שהיא אחות הרביעית מותרת דהואיל דתפשי קידושי שלישית נמצאת ביאת רביעית שהיא אחות שלישית ביאת זנות ולא אסרה חמישית עילוה. ופוטרת צרותיהן, אם מת ובא יבם וייבם אחת מהן נפטרה צרתה. ואסור בשניה וברביעית, בשניה משום ראשונה שהיא אחותה מאביה וברביעית משום שלישית שהיא אחותה מאביה. ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ראשונה שלישית וחמישית. לאחר מיתת הראשונה, שאמת היו הדברים על ראשונה שמתה ושאר הדברים היו שקר שלא מתו. ואסור בשלישית, מפני שניה ובחמישית מפני רביעית שאחות אשה הן.
פוסל על ידי אחין, פוסל את היבמה בביאתו על האחין אלא הוא שהתחיל יגמור. פוסלין על ידו, כלומר אם עשו בה מאמר אין רשאי הראשון ליבם אותה שכבר קנאה אחיו הגדול מדרבנן. פוסל תחלה, כשבא עליה תחלה כדמפרש כיצד. באו עליה אחין, לאחר שבא עליה אותו בן ט'. או עשו מאמר או נתנו גט או חלצו פוסלין אותה על ידו, דביאתו לא קניא לגמרי אלא במאמר בעלמא וקיימא לן דיש מאמר וגט וביאה אחר מאמר אלמא דאפילו לבסוף פוסלין האחין על ידו וכל שכן כשבאו עליה תחלה.
גמ'. ולבסוף לא פסיל, אם עשה בה הגדול מאמר קודם ביאת בן ט' לא פסיל לה ביאת בן ט' אבעל מאמר. והתני רב זביד וכו' ומשניא ביאת בן ט' פסלה אפילו בסוף [מאמר תחלה פסל ולבסוף] אינו פוסל, ובגמ' פריך והא קא תני אלא הוא פוסל תחלה וכו', ומפרש ביאה לאלתר אל[מ]א אביאה קאי, ומתרץ חסורי מחסרא והכי קתני בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל תחלה והן פוסלין תחלה וסוף במה דברים אמורים במאמר אבל בביאה אפילו בסוף נמי פסיל כיצד בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו פסל על ידי אחין, פירוש שעשו בה מאמר תחלה דהאי כיצד אבסוף קאי.
[לשון הרי"ף מנדה מ"ה ע"א] קנאה, וזכה בנכסי אחיו ואע"ג דאין קנין לקטן הרי קנויה לו. ואינו נותן גט עד שיגדיל, אם בא לגרשה דקידושי אחיו קידושין גמורין וגרושין של זה אין להם דעת. בגט סגיא ליה, אם בא לגרשה. מאמר, קידושי יבמה. וחליצה לזיקתו, דאין קידושין גמורין ביבמה להיות כאשתו לצאת בגט בלא חליצה אבל (ב)ביאה (גורמת) [גומרת] בה כדכתיב יבמה יבוא עליה. ביאת בן ט', ביבמתו. עד שיגדיל ויבעול, והך ביאה הויא קנין גמור ואם בא לגרשה אינה צריכה חליצה דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית אשתו לכל דבר.
<h2>דף צו:</h2>
מתני'. ומת חולצת ולא מתיבמת, שאותה ביאה אינה גומרת וחשובה כמאמר ונמצא שיש עליה זיקת שני יבמין וכל שיש עליה זיקת שני יבמין חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבוא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין. נשא אשה, שאינה יבמתו. ומת, ולו אחים. הרי זה פטורה, אף מחליצה אע"ג דביאתו ביאה קידושיו לאו קידושין ואין קנין קטן כלום עד שיביא שתי שערות אבל ביבמה הואיל וזקוקה לו שויוה רבנן כמאמר.
<h2>דף צז.</h2>
נושאין על האנוסה, אנס אשה או פתה אותה מותר לישא בתה אמה ואחותה דלא אסרה תורה אלא בנישואין. האונס או המפתה, את בת אשתו חייב בגמ' [מפרש] טעמא מקרא.
נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, דלא אסרה [תורה] אלא שאר אביו ולא מיקרי שאר אלא [בנישואין] שהן לבשר אחד ולא (באנוסין) [באונסין] שהוא אקראי בעלמא. ואנוסת בנו ומפותת בנו, ולא מיקרי כלתו. ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו, ומפרש טעמא בגמ' משום דכתיב לא יגלה כנף אביו כלומר כנף שראה אביו אפילו מחמת אקראי בעלמא לא יגלה דלאשת אביו לא איצטריך דהא כתיב לא יקח איש את אשת אביו ורבנן מוקמי לשומרת יבם וזהו כנף הראוי לביאה וקא מחייב עלה משום אשת אחי אביו ומשום שומרת יבם של אביו ומשום יבמה לשוק אבל באנוסת בנו ומפותת בנו לא פליג ר' יהודה.
גמ'. תנינא להא דתנו רבנן וכו', כלומר שנינו במשנה מה שנמצא שנוי בברייתא ושמע מינה דזאת הברייתא עיקר. והא דתנן הנטען מן האשה, שנחשד ויצא עליו קול אסור לישא אמה שמא לאחר שישא את אמה תהיה בתה רגילה לראות את אמה ותזנה עמו ואמה לא תקפיד בזה שהרי אינה נאסרת עליו בשביל שכיבת בתה ואם בחשד גרידא לא ישא כל שכן אנס אשה דאסור לישא בתה לא תקשי דנהי דמותר מן התורה אבל רבנן אסרו לכתחלה, ומקשי בגמ' אם כן היכי תני נישואין לכתחלה, ומשני מתני' דשרי לכתחלה מיירי לאחר מיתה, כלומר לאחר שמתה האנוסה והמפותה דתו ליכא למגזר מידי.
בכולן, בכל העריות. נאמרה שכיבה, בפרשת קדושים בכלתו ודודתו וזכור ובהמה ושאר עריות נמי נאמר בהן לא תגלה והיינו שכיבה. וכאן, באשה ואמה ושאר קרובות הנאסרות לו מחמת אשתו נאמר איש אשר יקח את אשה ואת אמה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. לומר לך דרך ליקוחין אסור, כשהיתה הראשונה לקוחתו בקידושין חייב על השניה כשבא עליה דבשניה ליכא למימר ליקוחין דהא לא תפשי בה קידושי, ומקשי ליה רב פפא לאביי בגמ' אלא מעתה גבי אחותו דכתיב איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו הכי נמי דרך קיחה אסירה דרך שכיבה שריא, והוא הדין דמצי פריך מלא יקח איש את אשת אביו דלא מחייב אאשת אב אלא דרך ליקוחין, ומתרץ ליה ליקוחין כתיבי בתורה סתם הראויין לקיחה קיחה הראויין לשכיבה שכיבה פירוש היכא דליכא למימר לקוחין ממש כגון באחותו דהא לא תפשי בה קידושי וכגון באשת אב מפרשים להו שכיבה והראויין לקיחה כגון באשה הנאסרת מחמת אישות איכא למימר דלא אסר הכתוב אלא היכא דהיו לו ליקוחין בראשונה הלכך אשה ואמה אינו חייב אלא באונס על הנשואה אבל נושא על האנוסה פטור והוא הדין לכל הקרובות הנאסרות לו מחמת אשה כגון אחות אשה.
רבא אמר אנס אשה וכו', והוא הדין דמותר לישא אחותה. איפוך אנא, קרובי אשתו מן האונסין אסירי מן הנישואין שרו. שאר כתיב בהו, דכתיב שאר בשרו וגו'. ובנישואין איכא שאר, דכתיב והיו לבשר אחד תדיר תדיר. באונסין, שהוא דרך מקרה ליכא שאר.
<h2>דף צז:</h2>
מתני'. הגיורת שנתגיירו וכו' לא חולצין ולא מיבמין, דאחוה מן האב בעינן וגוי אין לו חייס אחר אביו דרחמנא אפקריה לזרעיה כזרע בהמה דכתיב וזרמת סוס[ים] זרמתם. ואפילו היתה הורתו של בן ראשון שלא בקדושה, כלומר אע"ג דתרוייהו לידתן בקדושה דאתו לאיחלופי בישראל אפילו הכי לא מצרכינן להו חליצה. וכן השפחה, דבנה נמי בתר דידה אזיל ולא בתר אב כדכתיב האשה וילדיה ולא חולצין ולא מיבמין.
גמ'. בני יודן אמתא אישתחרור, יודן שם השפחה. למינסב נשי דהדדי, לאחר מיתה ואפילו יש לו בנים דקסבר אין קרבא לגוי דכקטן שנולד דמי. אילו היו אחין מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דשרי ואין אב לגוי כדפריש. מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור, אע"ג דכקטן שנולד דמי משום דכולי עלמא ידעי דאחיות מן האם אחוה ודילמא אתי לאיחלופי בישראל דאמרי אחים מן האם שרי למנסבי נשי דהדדי. כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר אבא שדינן ליה דהא בני פלוניא קרו להו, הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהן אחין מן האם ומידע ידעי דהאי דשרינן להו משום דאין אחוה מן האב לגוי דסתם גויה זונה היא ומאיש אחר הוא ולא אתי לאיחלופי בישראל. קרו להו נמי בני פלוניתא, ומדכר דכירי אינשי מאחוה ואמרי הני ודאי אחי נינהו וקא שרינן ליה באשת אחיו ואתו למשרי בישראל כי האי גוונא. איכא דאמרי אפילו באחין מן האם ולא מן האב פליגי, ושרי דגר שנתגייר כולי עלמא ידעי דכקטן שנולד דמי ולא אתי לאיחלופי בישראל.
[לשון הרי"ף] ולית הלכתא כרב אחא בר יעקב דכי אמרי' במסכת עירובין סוף פרק בכל מערבין [מ' ע"ב] לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למסרך דבודאי גזרינן באחין מן האם משום דדילמא אתי למסרך בישראל אחר ולעשות כזה המעשה.
שני אחים תאומים גרים, דהני ודאי אחים נינהו מן האב דקיימא לן טיפה אחת היא ומתחלקת לשתים ואתי לאיחלופי בישראל דמידע ידעי כולי עלמא דאחין מן האב הן ואין לתלות אחותן בזנות אפילו הכי לא חולצין ולא מיבמין דאין להן אב דהא איתפקר זרעיה וכולי עלמא ידעי ולא אתי לאיחלופי בישראל. ואין חייבין משום אשת אח, אפילו קידשו לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הלכך אין לו אחוה ואפילו מן האם, והא חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא כרב ששת ודלא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למסרך. לא חולצין ולא מיבמין, דצד יבום מן האב הוא והני אין להם אב דזרע גוי כבהמה. אבל חייבין כרת משום אשת אח, שהרי היא כישראלית שילדה בנים. כישראל לכל דבריהם, וחולצין ומיבמין.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בג' דיינין, משמע מומחין והדר תאני הדיוטות ואהא מתמה בגמ' ומפרש יודעין להקרות האיש והאשה בלשון קודש ולהכי קרי להו הדיוטות דלא בעינן שיהיו מהסנהדרין.
חלצה (בסנדל) [ב]מנעל, כולו של עור רך כשלנו. חליצתה כשרה, אבל לכתחלה לא כדמפרש בגמ' גזרה משום מנעל מרופט ועיקר חליצה בסנדל של עור קשה ומבושל ואם נפחת אין לו תקנה ואין דרך לנעלו. באנפליא, נעל של בגד. פסולה, דמידי דמגין בעינן דכתיב נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב ואנעלך תחש והוא עור. סנדל שיש לו עקב כשר, לחלוץ בו ומשום דבעי למתנא שאין לו עקב קתני יש לו עקב.
מן הארכובה ולמטה, כלומר שנחתכה רגלו לגמרי והוא נשען על השוק שלו כשר דאכתי רגל איקרי אבל אם נחתכה רגלו ושוק שלו עד הארכובה והוא נשען על הירך שלו פסול דלא איקרי רגל ואע"ג דבגמ' פסיל לחלוץ מי שנהפכה רגלו ומה שדרכו להיות למעלה נהפך למטה אכתי לא דאמי דיותר מיקרי השוק רגל שהרי יכול להשען עליו יותר ממה שנהפכה רגלו מלמעלה למטה, ורבנו הרב אלפסי פירש המשנה בענין אחר מחמת זאת הקושיא ואמר דהאי מתני' לא מיירי בשנקטעה רגלו דאם כן לדברי הכל לאו בר חליצה כלל אלא בשרגלו כשאר כל אדם מיירי אלא ברצועות הסנדל מיירי דאמרינן בגמ' דלא חלצינן אלא במנעל שיש לו רצועות כי היכי דמיהדק טפי ברגל והאשה תשמט מרגלו כל הסנדל והכי קאמר אם רצוע[ו]ת הסנדל נקשרות עד קרוב לארכובה כשרה דלא מיקרי אלא מעל אבל אם הרצועות למעלה מן הארכובה פסולה דמעל [דמעל] הוא.
מתני'. שאינו שלו, אע"ג דכתיב נעלו דמשמע שלו ולא של אחר מרבינן ליה מדכתיב חלוץ הנעל ולא כתיב נעלו לאיתויי של אחר שאם עשה עשוי. של שמאל בימין, כשרה בדיעבד. בסנדל של עץ, דוקא במחופה עור כדמוקי בגמ'.
חלצה בגדול, כלומר סנדל שלא נעשה למדת רגלו שהוא רחב אלא שהוא יכול להלך בו, או בסנדל קטן שהוא צר לו הרבה כיון שהוא חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה בדיעבד אבל לכתחלה לא דגזרינן האי אטו האי גדול שהוא יכול להלך בו אטו שאינו יכול להלך בו קטן שחופה את רוב רגלו אטו שאינו חופה דההוא ודאי לדברי הכל פסול דלאו מנעל הוא.
גמ'. כעין דיינין, כעין מצות דיינין כדקתני בברייתא מצות חליצה קורא[ה] וקורא חולצת ורוקקת וקורא[ת]. סמיכת זקנים, על ראש פר העלם דבר. בשלשה, התם בסנהדרין מפרש טעמייהו. מיאונין, יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו. בשלשה, בעינן דכל דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון ומאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קידושי קטנה כלום אלא אם כן קידשה אביה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, ובגמ' פסיק דמיאון אפילו בשנים.
<h2>דף קא:</h2>
למקבע דוכתא, לשם כך. השערה, מקום מזומן לכך משמע. לפרסומה למלתא, דחליצה היא ולא לינשא לכהן אי נמי דליתי איניש ליקפצו עליה. אזרזא דקני, מחצלת של קנים התקינו שם לישב לשם חליצה זו. רב שמואל בר יהודה הוא ואביו נתגיירו. תנינא, יש ברייתא בידי דתנינא בה בישראל בבית דין של ישראל צריך לעשות חליצה ולא בבית דין של גרים והכי אמרן בגמ' רב שמואל בר יהודה תני לה. מרענא שטרא דממונא אפומיה, דאי אמר ידענא ביה דפריע לא מזדקיקנא תו למגבא ביה, פירש רבנו חננאל אם האמינו ליפרע שלא בשבועה ומעיד זה שפרעו מרענא נאמנות שבשטר על פי זה ולא גבי אלא בשבועה.
<h2>דף קב.</h2>
גר דן את חברו, גר דן דיני ממונות אבל את ישראל אינו דן, והא דתנן בסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות כהנים לויים וישראל המשיאין לכהונה ואמרינן הכל לאיתויי גר, גר שאמו מישראל קאמר כדלקמן. אם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, ומשיא הוא את בתו לכהונה דבת גרים כשרה לכהונה ודלא כר' יהודה דאמר בת גר כבת חלל, ודוקא דיני ממונות אבל דיני נפשות לא היו דנין אלא סנהדרין וגר לא היו מושיבין בסנהדרין. עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, תשים עליך אבל על הגר אפילו חברו אתה מקים עליו, דיין בכלל מלך [דכתיב מלך] במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכולם יעמיד ארץ, ועוד שימות הרבה כתיבין כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.
אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל לכתחלה שומעין לו, אבל כל כמה דלא אתי ואמר אין חולצין במנעל לכתחלה כך מפרש טעמא גזירה משום מנעל מרופט, פירוש נקרע דרך תפירה... ונתגלית רגלו ושוב אין מגין ואנן מידי דמגין בעינן כדלקמן וסנדל מתוך שהוא קשה אין דרכו להיות מרופט ולכי מירפט שוב אין מניחו ברגלו דלא מייתב ביה אבל מנעל דרכיך כי מירפט מנח ליה אכרעיה משום חמימות. משום חצי מנעל, שיש מקומות שאין אותן מנעלים מגיעין אלא עד חצי הרגל מלמעלה ופסולין הן לחליצה משום דלא מגין.
חביבי, ר' חייא דודי דודו מתרגמינן חביביה. סנדלא דאית ליה שנצי, רחב וגדול הוא ומתוך שהוא רחב ביותר עושה לו שנצים להדקו על שוקו ואעפ"י שהוא רחב כל כך שצריך שנצים חליץ ליה דכל כמה דמיהדק טפי מעלי לחליצה שחולצתו על ידי הדוחק והרי היא חליצה כשרה. בסנדלא דטייעא, לקמיה מפרש. חומרתא, כמו טבעת עשויה בו. קטרינן ביה מיתנא, בשעת חליצה קושרין אותו בחבל שתחלוץ בטורח.
התרת יבמה לשוק, כלומר דלפוסלה על האחין סגי לה בהתרת רצועה לחודה כדקרי לה בגמ' חליצה פסולה וחליצה פסולה פוסלת על האחין אבל התרתה לשוק לא הוי אלא בשמיטת רוב העקב כיון דשמטה רוב העקב מן הסנדל אעפ"י שלא חלצתו כולו הותרה. ירושלמי, ר' חנינא בריה דר' הלל אומר עונבו כדי שתהא יכולה להתירו באחת מידיה כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא התרתה וחליצתה בימין.
התיר רצועות, אעפ"י ששמטה היא או ששמט הוא אעפ"י שהתירה היא חליצתה פסולה. טעמא דשמט הוא, והיא התירה. הא שמטה היא, והתירה היא כשרה. בששמטה רוב הרגל, אבל רוב העקב לא מדקתני או ששמט רוב הרגל אלמא דרוב הרגל בעי לה למשלפיה. חילא דכרעא עליה דחיס, כל כח הרגל נסמך על העקב. מסייעא ליה לר' ינאי, הא דקתני התיר רצועות מנעלים וכו'.
<h2>דף קב:</h2>
יבמה שגדלה בין האחים, עמדה כמה ימים עמהם. הא חזינא, שחלצה אחד מהן חיישינן לה כי(א) חליצה לפוסלה עליהם ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה חיישינן שמא נתכוונו.
התפור במשיחה כעין שלנו פסול אלא אם כן תפור ברצועות שיהא כולו של עור. תחש, דנעל היינו סנדל וגבי נעלו כתיב ביה תחש. אין חולצין בו, לכתחלה הא בדיעבד שפיר דמי. תרסיותיו, רצועותיו של שער מזנבות הסוסים והפרה. כולו של שער נמי, לישתרי דהא נעילת תחש היא דמשער העור עשוי. באנפליא של בגד, דלא חשיב מנעל.
<h2>דף קג.</h2>
בין מוטה, כלומר אפילו מוטה שאינו סומך על רגלו בכל כחו אפילו הכי חולצתו. והחולצת מן הסומא, ולא פסלינן סומא לפי שאינו מכיר מ[י] ה[י]א יבמתו דהא יכול להכירה בטביעות עינא דקלא.
צריך למדחסיה לכרעיה, לדחוק רגליו בקרקע כדי שתחלוץ על ידי הדחק ותהא חליצה מעולה. והתניא בין מוטה, חליצה כשרה ואע"ג דמוטה לא מצי למדחס רגליה. ולעולם דדחיס לרגליה, כלומר אפילו הוא מוטה דחיס רגליה.
אלוחתא דכרעיה, כלומר שרגלו הפוך שאינו דורס מדרס רגלו אלא אגב הרגל הוא דורס ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא, והרב אלפסי ז"ל פירש בענין אחר. לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ, שהיו רגליהן מהופכין ולא יכלי למדחס לכרעייהו אארעא, ומעשה דבר אבין ובר קיפוק מפורש במשקין פרק אלו מגלחין בעידנא דנח נפשיה דרבינא חלש דעתיה דרב אשי עליהו ואיתהפוך כרעיהו ולא אתו למספדיה לרבינא.
<h2>דף קג:</h2>
גמ'. נעל מכל מקום, בית חלוץ הנעל. ה"ג פרט לסנדל המסולאים שאין לו עקב, מסוליים ניטל תחתיו. הב ליה סנדלך, ליבם ותחלוץ בו. יהיב ליה דשמאלא, דלא סבירא ליה לאביי דתהוי חליצה לכתחלה בסנדל שאינו שלו. אמר ליה, רב יוסף לאביי. אימור דאמור רבנן, של שמאל בימין חליצתה כשרה בדיעבד כדמשמע. הב ליה ואקני ליה, שיהא שלו במתנה ואפילו על מנת להחזיר דקיימא לן בכל מילי הויא מתנה לבר מקידושי אשה. אמר רב חננאל ז"ל, מה שהכשירה הברייתא נעל של כל אדם הני מילי בדאקני ליה. ורבנו יוסף הלוי אמר אע"ג דלא אקני ליה דאי סלקא דעתך בדאקני ליה הא דקתני חלצה במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה אפילו לכתחלה נמי חליצתה כשרה ומדקתני בדיעבד הוא דחליצתה כשרה שמע מינה בדלא אקני ליה הוא והוא דין תורה דאמרינן נעל מכל מקום ורבנן הוא דאצרכוה לאקנויי ליה לכתחלה ובדיעבד אוקמוה אדאורייתא.
ודוקא במחופה עור, ואעפ"י שהוא מחופה עור לכתחלה לא גזרה אטו כולו של עץ דאינו מחופה עור דפסול אפילו מדאורייתא דנעל עור הוי מדכתיב ואנעלך תחש.
<h2>דף קד.</h2>
חלצה בלילה חליצתה כשרה, מפרש בגמ' דבהא פליגי דתנא קמא מדמה לה לגמר דין דקיימא לן גומרין אף בלילה ועל ידי חליצה נגמר דין כתובה דכגבויה היא, ור' אליעזר מדמי לה לתחלת דין דעל ידי חליצה קא מתחלא למתבע כתובה ונפקא לן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות דתחלת דין ביום דאמרינן כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד גמר דין אפילו בלילה תחלת דין ביום.
בשמאל חליצתה פסולה וכו', מפרש בגמ' טעמיהו דרבנן ילפי רגל רגל ממצורע מה להלן דימין אף כאן דימין, והאי גזרה שוה לאו מופנה משני צדדין אלא מחד צד דההוא דמצורע מייתר דהאי קרא דבמצורע עני מייתר ליה דהא במצורע עשיר כתיב בפרשה יד ורגל ואזן וסבירא להו לרבנן מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין ור' אליעזר סבירא ליה למדין אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין והכא יש להשיב מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
עובדא, חליצה. במוק, של בגד קשה. כמה רב גובריה, בלשון גנאי קאמר מאי גבורתא למעבד כיחידאה. וסנדל של בית דין נותנין אותו לכל הבא לחלוץ על מנת להחזיר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ומקשי בגמ' והא לאו להילוכא עביד, ומתרץ אלו מסגי ביה שליחא דבי דינא מי קפיד עליה דיינא אם כן להילוכא עביד.
<h2>דף קד:</h2>
מתני'. דבר שהוא מעשה מעכב, כגון רקיקה וחליצה אבל קריאה לא מעכבא דדיבור בעלמא הוא וכי כתיב ככה יעשה דמשמע עיכובא אמעשה כתיב אבל קריאה לא מעכבא. משם ראיה, בניחותא דרקיקה כיון דלא הוי מעשה באיש לא מעכבא אבל חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש מעכבא לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא.
מתני'. החרש שנחלץ, חליצתו פסולה לפי שאינו יכול לקרות דחרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר ולא נפטרה לשוק. והחרשת שחלצה, חליצ[ת]ה פסולה אינה נפטרת לעלמא לפי שאינה בואמר ואמרה כדאמרי' בגמ' ואין להם תקנה לא לפקחת שנפלה לפני חרש ולא לחרשת שנפלה לפני פקח אלא ביבום ואחר כך אם רצה להוציא יוציא פקח בגט. והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה, דאיש כתיב בפרשה. קטנה שחלצה תחזור ותחלוץ משתגדיל, דלכתחלה בעינן שתהא גדולה בשעת חליצה כי היכי דבעינן באיש שיהא גדול ולא קטן דהא כתיב ככה יעשה לאיש ואם חלצה והיא קטנה צריכה שתחלוץ פעם אחרת ואי לא עבדא... ומשתריא לעלמא. חלצה בשנים וכו' או בשלשה, שיהא אחד מהן קרוב או פסול נמצא שאינם אלא שנים. בבית האסורין, היה המעשה ולבית האסורין בא מעשה הכי מפרש בגמ'.
גמ'. לפי שאינם בואמר ואמרה, היינו קריאה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ואמרה מאן יבמי ומשום דחרש וחרשת לאו בני קריאה נינהו פסולין לחליצה וכיון דטעמא משום קריאה אלם ואלמת נמי להוי חליצתן פסולה ורישא דמתני' דקתני פקח ופקחת דקרייה לא מעכבא [בדיכלה] למקרי. כדר' זירא דאמר, בפרק המנחות והנסכים. כל הראוי וכו', דקתני האומר הרי עלי מנחה של ששים עשרון ואחד מביא בכלי א' ששים וא' בכלי אחר ומפרש טעמא משום דקים להו לרבנן דששים נבללות בכלי א' אבל של ששים ואחד אינה נבללת יפה אפילו יש שם שמן הרבה שהכלי אינו גדול כל כך וכל מידת חכמים היא במ' סאה אדם טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל ומותבינן התם וכי אין נבללין מאי הוי הא תנן לא בלל כשר אמר ר' זירא לא קשיא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דחזי לבילה בעינן דאפשר להתקיים בה מצות בלילת מנחה והכא נמי אע"ג דקרייה לא מעכבא בראוי לקריאה בשאין ראוי מעכבא.
[גמ']. יבמה שרקקה, לפני בית דין קודם חליצה נפסלה על האחין דרקיקה לבדה כחליצה ושוב אינה ראויה להתיבם אלא תחלוץ. ואיכא דאמרי הכי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ, דאיפסילא מאחין. ואינה צריכה לרוק פעם אחרת, אחר חליצה והותרה לעלמא.
<h2>דף קה.</h2>
תחלוץ, כלומר רקיקה מעליאתא היא ופסלה מאחין ואין לה תקנה אלא בחליצה דלא כתיב וירקה רוק דלהוי משמע שלא יהיה שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב אפילו רוק ודבר אחר ואי אפשר בלא צחצוחי רוק. ודוקא במוצצת, דם מבין שיניה ממשכת רוק עם הדם ואי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק. אבל בשותת, דם מפיה לא דליכא המשכת רוק הואיל ויורד הדם מאיליו. וגידמת, שאין לה ידים כלל. חולצת בשיניה, ומשתריא נמי לעלמא.
<h2>דף קה:</h2>
זו דברי ר' מאיר, וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ופוסלת על האחין דהכי שמעינן ליה לר' מאיר בפרק האשה ר' מאיר אומר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול מה גט דגדול פוסלת על האחין אף חליצת קטן פוסלת.
זו דברי ר' מאיר דאמר מקשינן אשה לאיש, בפרק הבא על יבמתו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש וכו' דכתיב ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אע"ג דלא כתיב בה מעוטא בעינן גדולה כאיש דאתקש לאיש דכתיב ועלתה יבמתו השערה. איש כתוב בפרשה, למדרש איש ולא קטן.
רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, היינו אחת עשרה שנה ויום אחד שנדריה נבדקין. והלכתא עד שתביא שתי שערות, הוי נמי מדברי רבא כלומר אעפ"י שלדברי ר' יוסי חולצת בהגעת נדרים מכל מקום כך הלכה עד שתביא שתי שערות דאי לא תימא הכי דהאי והלכתא מסקנא דמילתיה דרבא הוא אם כן קשיא דרבא אדרבא דהכא משמע תוך זמן כלאחר זמן ובמסכת נדה אמרינן תוך זמן כלפני זמן, והלכתא עד שתביא שתי שערות ממש שהלכה כר' מאיר ואע"ג דאמרינן קטנה שהגיעה לכלל שנותיה הרי היא בחזקת בדוקה הני מילי לענין מיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקה עד שתביא שתי שערות, והני מילי לכתחלה אבל בדיעבד חליצתה כשרה כדאמרינן חזקה שהביאה סימנין.
חלצה בשנים, כשרים. או בשלשה, ונמצא אחד מן השלשה קרוב או פסול. אין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא דבעי שלשה, והאידנא נהוג עלמא אהדורי אחמשה וטעמא משום לפרסומי מלתא כי עובדא דלעיל, וכך פסק רבנו חננאל ז"ל.
<h2>דף קו.</h2>
ובכך אתה כונסה, חליצתה היא הכשר כניסתה והרי היא חליצה כשרה אעפ"י שלא נתכוון לפטרה בחליצה זו. על מנת שתתן לך מאתים זוז, דעכשו נתכוון לפוטרה ואעפ"י שלא ניתנה לו חליצתה כשרה, ובכתובות בפרק המדיר מפרש טעמא דחליצה מוטעית כשרה דכל תנאה דלא אפשר לקיומה על ידי שליח כתנאי בני גד ובני ראובן דהוה על ידי שליח שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד וחליצה דלא אפשר על ידי שליח לא הוי תנאה. ובכך אתה כונסה, לא היה יכול להטעותו בממון אלא בכך הטעהו.
גט מעושה, שנתן לה על מנת שיתנו לו מאתים זוז אם לא נתנו לו פסול שהרי יש תנאי בגט דהא אפשר לקיומיה על ידי שליח כתנאי בני גד ובני ראובן שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ולא דמי לחליצה מוטעית דאי אפשר על ידי שליח. מעושה, על כרחו. וכן אתה אומר בגיטי נשים, והוא הדין לחליצה.
חולצין, יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין שהוא יבמה נזקקין להם בית דין וחולצין דאי נמי לאו יבמה הוא אנן מאי קא עבדינן אנן לא שרינן לה לעלמא בהכי אלא איהי בעיא מחלץ תחלוץ ולכשתביא עדים שמכירין שהם יבם ויבמה כתבינן לה חליצה ושרינן לה. וממאנין, בית דין נזקקין לה למיאון ואעפ"י שאין מכירין שאין יודעין שהשיאוה אמה ואחיה ואם זה הוא בעלה ואיכא למימר אביה השיאה ואדם מן השוק הוא זה שממאנת בו כדי שיצא עליה שם מיאון ולהכי לא חיישינן דכל כמה דלא כתבינן לית לן בה. לפיכך, הואיל ונזקקין להם ואין מכירין אותן. אין כותבין גט (ו)חליצה, עדים הרואין בחליצה ובמאון אין כותבין לה שחלצה ומיאנה בבית דין להיות בידה לזכות. אלא אם כן מכירין, בהם שהם יבם ויבמה דחיישינן לבית דין טועין אם יכתבו לה שראינו שחלצה מפלוני זה ואפילו לא כתבו אשתמודענוהי חיישינן שמא תראה גט זה לבית דין אחר ויסמכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתוב בגט יבמה היה אם לאו וישיאוה ויהיו טועין בהלכה שאין יודעין שחולצין וממאנין אעפ"י שאין מכירין. ורבא דידיה אמר וכו' לפיכך, הואיל ואין חולצין אלא אם כן מכירין. כותבין גט חליצה, עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה אם לא כתבו לה בית דין או שכתבו ואבד עדים כותבין לה ואעפ"י שאין מכירין לא חיישינן לבית דין טועין בהלכה זו לומר חולצין אעפ"י שאין מכירין. זה הפירוש שכתבתי אחר לשון הכתוב בתלמוד לא אחר לשון... ולפי גמרא דיש נוחלין נראה להפך וכן פירש הרב רבנו יונתן ז"ל, חולצין אעפ"י שאין מכירין היבמה והיבם וממאנין אעפ"י שאין מכירין זו הקטנה ובעלה נזקקין בית דין למיאון, לפיכך הואיל ונזקקין להם ואין מכירין אותם אם לא הספיקו בית דין שחלצה בפניהן לתבוע גט חליצה האי בית דין שני אין כותבין גט חליצה ומיאון אלא אם כן מכירין דדילמא בית דין ראשון חלצו אעפ"י שלא הכירו, ואם תאמר אנו מאי טעמא מתירין לבית דין ראשון לחלוץ אעפ"י שאין מכירין ליחוש שמא בית דין של אחריהם לא ידקדקו אחריהן ויכתבו בגט חליצה ואשתמודענוהי אי גט מיאון אעפ"י ש[אין] מכירין, ומשיב להא ליכא למיחש דאין חוששין לבית דין טועין ובודאי בית דין שני ידקדקו אחריהם בדבר ולא יכתבו גט חליצה עד שיכירו דחיישי בית דין שני שמא בית דין ראשון לא דקדקו וחלצו אעפ"י שלא הכירו דבי דינא בתר בי דינא נמי דייקי, ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין בית דין קודם שיחלוצו צריכין לחקור ולהכיר אם אמת בדבריהם דחיישינן שמא בית דין שני לא ידקדקו אחר בית דין ראשון דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ושמא יטעו בית דין שני ולא ידקדקו בתר בית דין ראשון ויכתבו ואשתמודענוהי הלכך מתקנינן תקנתא שלא יהא בית דין ראשון חולצין אלא אם כן מכירין, וזה הלשון נראה לפי לשון גמ' דיש נוחלין.
<h2>דף קו:</h2>
מתני'. עצה ההוגנת לו, לקמן מפרש. ובלשון הקדש היו אומרין, פסוקים הללו מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה וככה יעשה וכו', במסכת סוטה נפקא לן מדכתיב ככה עיכובא. ונגשה יבמתו אליו, בלשון המשנה הוא זה אחר לשון הפסוק באה יבמתו לפניהם וחולצת ורוקקת רוק הנראה לדיינים וקוראה ככה יעשה וגו'. וכשהוקרה, מאחר שאירע מעשה זה שהקרה ר' הורקנוס את כל הפרשה כולה ליבמה מקרא של אחריו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. בכפר עכוס, בסמך. מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים, תלמידים היושבים שם אין צריכין לקרות בית חלוץ הנעל. מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל, ג' פעמים גרסינן כדי שתהא קריאת שם גמורה בשלשה פעמים כל א' וא' והלכה כר' יהודה.
גמ'. [לשון הרי"ף מסנהדרין ל"א ע"ב] אפילו מטבריה לצפורי, ואעפ"י שישיבת טבריה גדולה משל צפורי תלך אחריו לצפורי, פירוש אחר הנך שתי עיירות קרובות קא משמע לן שצריכה היבמה לילך אצל היבם משום גזרת הכתוב.
קוראה, מאן יבמי וכו'. וקורא, לא חפצתי לקחתה. חולצת ורוקקת וקורא[ה], ככה יעשה לאיש ונקרא וגו'.
דמקרי גט חליצה, המקרא את האשה בשעת חליצתה מקראות שהיו קורין היא והוא קרי גט חליצה. אסוקי מלתא הוא, גרסינן סיום דבר הוא ואפילו קרי לא לחודיה משמע דאבה יבמי מיניה סליק ועלה קאי וכן חפצתי לקחתה. דקא מצטער, מתעסק וטורח להקרותה לא אבה יבמי כאחת. מודה רבא בלא אבה יבמי, דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר האי לא לעיל קאי הלכך אי מפסיק לית לן בה דלא אמרינן אדיבורה דידה סמיך למחות מה שהיא אומרת אלא חפצתי לקחתה. כר' זירא דכתיב בספרים לא גרסינן ליה ורבנו חננאל גריס ליה.
ממאן עד יבמי, מקצר הפסוק. מלא עד לקחתה, ומדלג חפצתי משום דהוה ליה לגיטא בלא שרטוט כדאמרינן בפרקא קמא דגיטין שלש תיבות של פסוק אחד אין כותבין בלא שרטוט שתים כותבין. שרטט, גט חליצה. וכתב כולה פרשה, מאן יבמי וכו' וכן כולם. והא לא ניתן ליכתב, כי משרטט נמי היכי אמרינן דשרטוט מהני והא הוה ליה כותב פרשה בפני עצמה וקיימא לן בפרק הניזקין בגטין אין כותבין מגלה להתלמד בה. והלכה כמר זוטרא, ולא דמי לכותב מגלה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתיב לה דתהוי במגלה קטנה דקיימא לן תורה חתומה ניתנה אבל האי סיפור דברים הוא ולאו בקדושתיה הוא.
שקלטתו הרוח, והעבירו ולא בא לפני יבם. הלכך, תלמודא קאמר ליה. הוא ארוך והיא גוצא, כי קלטתיה רוח למעלה אזל ומטא להדי אפי דיבם שלמעלה ממנה. בעינן עד דימטי להדי אפי, והדר אי אזיל לית לן בה.
בגמרא גרסינן אמר רבא אכלא תומא ורקת אכלא גרגישתא ורקת לא עשה כלום, פירוש שום ממשיך ומרבה הרוק וכן גרגישתא גוש עפר במעבה האדמה מתרגמינן בגרגישתא דארעא.
לעיני הזקנים וירקה, בעוד שהיא רוקקת והרוק יוצא מפיה צריך שיהא לעיני הזקנים דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים.
<h2>דף קז.</h2>
אין ממאנין, יתומה שהשיאוה אמה או אחיה. אלא מן האירוסין אבל לא מן הנישואין, ובגמ' מפרש טעמייהו דבית שמאי, רבא אמר שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה פירוש סעודת נישואין הילכך אי אמרת תמאן ממנעי ולא נסבי לה דהואיל ואינה קנויה לו לגמרי לא טרח בסעודה ומפסיד הנישואין ובית הלל ניחא ליה דתיפוק עליה קלא דאישות ולא מימנעי.
בבעל, אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני יבם אינה יוצא[ת] ממנו במיאון דכיון דנפלה קמי דהאי תו לא מציא עקרה נישואי ראשון דאין מיאון לאחר מיתה ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ או תתיבם לאלתר, בבעל דבית שמאי היינו ארוס. בבעל וביבם, דיש מיאון לאחר מיתה לעקור נישואי ראשון. בפניו, אפילו בארוס ראשון אינה יכולה למאן אלא אם כן הארוס עמה בפני בית דין אבל אם אינו עמה אין בית דין רשאין להתירה לשום אדם אחר. בבית דין, כלומר מומחין ובית הלל מכשרי אפילו בהדיוטות ואלו [ואלו] מודים שצריך שלשה כדמפרש לקמן בברייתא בגמ'.
אמרו בית הלל ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה חמשה פעמים, כלומר כל זמן שהיא קטנה הלכך (ו)ממאנת בכמה נישואין ומשום דבעי למיתני תנא טעמא דבית שמאי משום דאין בנות ישראל הפקר אקדמה למלתייהו דבית הלל דלא מיתרמי אלא הכי. אין בנות ישראל הפקר, ואפילו מן האירוסין לא תמאן ותתארס לאחר ותחזור ותמאן בו אלא ממאנת בזה ותמתין מליארס לאחר עד שתגדיל ויהיו קידושיה גמורין ולא תצא עוד משני במיאון דהפקרות הוא לצאת בלא כלום ולינשא בכמה בני אדם. ותמאן בראשון ותינשא, בגמ' פריך הא מיאנה ביה חדא זימנא כי נפקא מיניה. ומתרץ אמר עולא תרתי קתני תמאן ותגדיל ותתארס או תמאן ותינשא לאלתר, פי' תרתי קתני לאו למהדר ולמאן זימנא אחריתי אלא תרתי מילי ניניהו ממאנת וממתנת ליארס לאחר עד שתגדיל כדי שלא תחזור ותמאן בשני או אם רוצה לינשא ממאנת בבעלה ותינשא לאלתר ותו לא ממאנה לבית שמאי דנשואה היא.
גמ'. ממאנת למאמרו, לבית הלל מהני מיאון ליבם במאמרו ותצא בלא גט אבל להפקיע זיקתו לא מהני ובעיא חליצה ולבית שמאי למאמרו אינה ממאנת דמאמר עילוי זיקה ראמי וכשם שאינה ממאנת לזיקתו כך אינה ממאנת למאמרו. מאי טעמא מאמר וביאה, כלומר אם בא עליה דהוה ליה בעל וממאנת לדברי הכל. דאיהו עביד בה מציא (עבדא) [עקרה] זיקה וכו', דמיאון לאו נישואי קמא עקר לאחר מיתה אלא דהשתא קא עקר וכי עקר מאמר וביאה דאיהו קא עביד לא זיקה דבאה על ידי נישואין הראשונים כיון דרחמנא רמינהו עליה בגדולה הכא בקטנה לא מציא עקרא. ממאנת אף לזיקתו, דאע"ג דזיקה רמא רחמנא עליה מציא עקרה ולא בעיא חליצה מאי טעמא נישואי קמאי עקרא.
<h2>דף קז:</h2>
כל היכולה למאן, בפרקא קמא בתו קטנה הנשואה לאחיו ולא קבל אביה קדושין כגון שהשיאה אביה לאחר תחלה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב ויכולה למאן ולא מיאנה בו ומת צרתה חולצת שאינה צרת הבת להפטר משום צרת ערוה אלא בנשואין דרבנן הא מדאורייתא אין כאן נישואין דקטנה היא ורמיא צרה קמיה לחליצה ויבום ולא אתו נישואין דרבנן ועקרי דאורייתא הלכך מחלץ חלצה להתירה לשוק אבל לא מיבמה משום נישואין דרבנן, ואי נישואי קמאי עקר כדעולא תמאן ערוה השתא בנישואין דבעלה שמת(ו) [ו]תתיבם צרה. צרת ערוה שאני, אע"ג דמהני מיאון לקטנה יבמה בעלמא למיפק בלא חליצה לא מהני לגבי ערוה אם מיאנה באביה שהוא יבמה למהוי צרתה מותרת ליבום. דתאני רמי בר יחזקאל, קטנה שמיאנה בבעל מותרת להנשא לאביו דעקרתינהו לנישואין והואי כאנוסה ומפותה, אבל מת בעלה ולא מיאנה בו ומיאנה ביבם אע"ג דנפקא בלא חליצה דקידושי קמאי עקרא אפילו הכי אסורה לאביו משום מראית העין דמשעת נפילה דאהנו נישואין קמאי למיפל קמי יבם ולא צריכה מיאון לגביה נראית כלתו של חמיה, הלכך הכא נמי אע"ג דעקרא לנישואי קמאי נראית צרתה כצרת בתו הואיל ואהני נישואי אחיו בבתו לאסור צרתה עליו עד שעת המיאון, הלכך צרתה לא מתיבמת, אבל כי מיאנה בו לזיקתו לא אמרינן משעת נפילה נראית ודאית כיבמה ואע"ג דמיאנה לא הותרה לשוק דהא איסור יבמה לשוק למעקר קאי על ידי חליצה והא עקרא ליה במיאון.
מיאנה יבמה באחד מן האחין לזיקתו כעולא דעקרא נישואי הראשון גביה לא מבעיא עליה דידיה דאסירא אלא על כל האחין נמי אסירא דקיימא עלייהו בכיון שלא בנה שוב לא יבנה. מידי דהוה אבעלת הגט, אם נתן לה האחר גט מיפסלה אכולהו אחין משום דאמרי גט להוציא וחליצה להוציא ואתי למבעל אחר חליצה, מיאון נמי אמרי מיאון להוציא וחליצה להוציא ואתי למבעל אחר חליצה. בעלת הגט הוא דקא עביד בה מעשה, אחד מן האחין עביד בה מעשה וקא פסיל לה אכולהו אבל הכא איהי קא עבדא בהו דבחד מינייהו מיאנה ומשום דמיאנה אהאי אמאי תתסר אאחריני. ביה לא צביא באחריני צביא, לישראל אחר ולא דמיא לבעלת הגט דהתם הוא דקא דחי לה ויש בו כח לדחותה כמו שהיה יכול אבל הכא איהי קא דחיא נפשה וכפום מאי דדחיא נפשה שמעינן לה אבל יתר ממה שאמרה לא ואיהי הא קאמרה בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא.
הכי גרסינן הלכה כאותו הזוג, אמר גאון ז"ל תדיר אנן ואבהתן כדאיתא לקמן יתומה לקידושה תבעינן ראיה דבוגרת היא כדי לארחוקי מן המיאונין כדאמור רבנן ודיינא דמקדש יתומה קטנה מוכחיננא ליה ונזיפנא ליה (מיאן) [מיהו] לא מהנפקינן לה מבעלה.
מתני'. איזו היא קטנה שצריכה למאן וכו' כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה, כלומר שהיתה בת דעת כגון בת תשע בת עשר. אינה צריכה למאן, ויוצאה בלא כלום. כל תנוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה וכו', אפילו השיאוה אמה או אחיה לדעתה אינה צריכה למאן.
ר' אליעזר אומר וכו', לא אתי לאפלוגי אלא מלתא באפי נפשה קאמר שאינה חשובה אשתו ואם היא קטנה בת ישראל הנישאת לכהן לא תאכל בתרומה, אלא הרי היא כמפותה ותנן האונס והמפתה לא פוסלין ולא מאכילין בפרק אלמנה ומיאון מיהא בעיא לר' אליעזר כדתניא בהדיא בגמ' ור' יהושע פליג עליה בגמ' דהרי היא כאשתו לכל דבר להאכילה בתרומה לפסלה וליורשה וליטמא לה, ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאילו היא אשתו וכל עכבה שאינה מן האיש כאילו אינה אשתו, בגמ' מפרש שכך רוצה לומר נתן לה גט זו היא עכבה מן האיש שהיא רוצה לעמוד אצלו אבל הוא מעכב על ידה ומגרשה בעל כרחה לפיכך אשתו גמורה היא ואסור בקרובותיה כקרובת גרושה גדולה ופסלה מן הכהונה לינשא לכהן משום גרושה, מיאנה זו היא עכבה מן האשה ואינה חשובה אשתו וסיפא דמתני' דקתני הממאנת באיש היא מותרת בקרוביו וכו' פרושי קא מפריש מילתיה דר' אליעזר בן יעקב.
גמ'. דנפיש דיבורא, ודמי לגט גירושין דנפישי נמי מיליה. אמרי אתי לאיחלופי בגיטא, שיגרש את אשתו בגט שיכתוב בו לא צבינא בך וכו' ולאו גיטא איהו דהא איהי צביא ביה ובעל כרחה היא מתגרשת ונמצאת אשה יוצאה בלא גט.
<h2>דף קח.</h2>
אפריון, כסא נאה ויושבת בו ונושאין אותה לבית בעלה כל אנשי חופה ואפילו לא מיאנה אלא בפניהם הרי זה מיאון אעפ"י שאין שם בית דין מיוחד הואיל ויש שם אנשים הרבה אי אפשר שלא יתנו מהם את לבם למיאון בבית דין ואע"ג דאיכא למימר אי לא בעיא תיחות ותיזיל אפילו הכי הוי מיאון. והיא עומדת ומשקה עליהם, והקפידה על שהיה בעלה מטריחה לשמשם ואמרה אי אפשי בבעלי הרי זה מיאון אעפ"י שאין שם אורחין אלא שנים כל שהן או שלשה ואין נותנין לב על אותו מיאון די בכך ואין צריך בית דין אחר. ואפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא חפץ, דאיכא למימר משום דאטרחא הוא הרי זה מיאון.
ועמדה ונישאת, בקטנותה ולא גרסי' והגדילה ונתקדשה בלא מיאון בראשון. והלכה כר' יהודה בן בתירה, בתרוייהו בין עמדה ונישאת בין עמדה ונתקדשה ואע"ג דלא אגידא ביה בשני כולי האי אפילו הכי הוי מיאון בראשון. ואפילו בנישואין דקמא, דלא תימא לא אמרינן עמדה ונישאת או נתקדשה הוי מיאון אלא היכא דלא נישאת לראשון אבל היכא דנשאת לראשון דאגידא ביה כולי האי אפילו נשאת או נתקדשה לא הוי מיאון עד שתמאן להדיא קמ"ל ואפילו בנישואין דקמא.
לכל דבר, לאיתויי דאם היא בת ישראל לכהן אינה אוכלת בת כהן לישראל אוכלת אי נמי לאכילת פירות, ולר' יהושע בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה כגון בתרומה דרבנן כדאמרן (לאשה) [לעיל בפרק האשה]. זכאי במציאתה, דרבנן אפקרוה גביה [ו]הפקר בית דין הפקר. ומיטמא לה, אם הוא כהן ואע"ג דנישואין דידה דרבנן הא אוקימנא בהאשה דהויא כמת מצוה כיון דהוא יורשה קרי ולא ענו ליה. ובהפרת נדריה, אין נדרים עד שתהא גדולה. הלכתא כר' יהושע, דהא ר' אליעזר שמותי הוא.
[לשון הרי"ף] רב תאני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה, קא סלקא דעתך דקסבר אין נישואי קטנה כלום אלא כמפותה בעלמא ואע"ג דנפקא בעל כרחה. וכל שכן ממאנת, דנפקא מדעתא דדינא הוא דלא יתן לה כלום כי היכי דלא תהוי נשכרת בכך ותרגיל עצמה בכך להינשא לכמה בני אדם וליטול מינייהו כתובה ולקמן מפרש ואזיל דאפילו אליבא דר' יהושע אין לה כתובה. ושמואל תאני ממאנת, מדעתה אין לה כתובה. יוצאה בגט, דבעל כרחה יש לה כתובה. לא פסלה מן האחין, שמותרת לקרוביו כאנוסה ומפותה דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וכו'. ולא פסלה מן הכהונה, משום גרושה שאין אלו גירושין אלא עקיר(ה)[ת] נישואין הראשונין דאמרה אי אפשי בקדושי אחי. ממאנת אינה צריכה להמתין ג' חדשים, לאחר מיאוניה דעקרתינהו לנישואין ואינה בכלל שאר תקנה שאמרו חכמים לכל הנשואות שצריכות להמתין לאחר יציאתן מבעליהן שלשה חדשים. ויוצאה בגט צריכה להמתין, ואע"ג דליכא לספוקי קטנה במעוברת לא חילקו חכמים בתקנתן בנישואין. אליבא דר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי, הא דאמר ר' שמואל דאמר כר' יהושע ולא כר' אליעזר שפיר קאמרת דמודי שמואל דלר' אליעזר אין כתובה לשום קטנה דהשתא ירושתה ומציאתה דמדידה לדידיה קאמר דלא מתוקמא בה תקנתא דרבנן וכל שכן כתובה דמדידה לדידה, שהרי כשתקנו חכמים נישואין ליתומה על ידי אמה ואחיה להנא[ת]ה ולטובתה תקנו כדאמרינן בפרק חרש שנשא פקחת כדי שלא ינהגו בה הפקר שאין קטנה יודעת לשמור עצמה מלהתפתות. כי פליגי אליבא דר' יהושע, כלומר הא (דאמרה) [דאמרת] רב דאמר כר' אליעזר ולא כר' יהושע ליתה דרב אפילו לר' יהושע אמרה דעד כאן לא קאמר דמעשיה קיימין אלא מדידה לדידיה כגון ירושתה ומעשה ידיה ומציאתה שיהא לבעל כי היכי [דלא] (ד)למנעי מלישא אותה. אבל מדידיה לדידה לא, כלומר לא הכבידו על הבעל שיתן לה כתובה אפילו תצא היא בעל כרחה. משתעמוד בקומתה, מפרש בפרק האשה משתעמוד ותכנס לחופה דבלא חופה אפילו ארוסה גדולה אין בעלה יורשה כדתנן אשתו ארוסה לא יורשה ולא מיטמא לה דשמעינהו לבית הלל דאמרי משתכנס לחופה אע"ג דלא עמדה בקומתה ואמרי להו אי עמדה בקומתה מהניא לה חופה ואי לא לא מהניא לה חופה. ר' אליעזר אומר משתבעל, [ובגמ' פריך] והאמר ר' אליעזר אין מעשה קטנה כלום כלומר ואינו יורשה ומשני אימר משתגדיל ותבעל. על החרשת שהשיאה אביה, כלומר אפילו השיאה אביה בקטנותה וקבל קידושיה והוי קידושין גמורין אפילו הכי יוצאה בגט ומקבלת היא גיטה בעצמה דכיון דלא בעינן דעתה שהרי מתגרשת בעל כרחה מה לי בת דעה מה לי לאו בת דעה. ועל קטנה בת ישראל, כלומר שהשיאוה אמה או אחיה שהיא אוכלת בתרומה כלומר בתרומה דרבנן אבל לא בתרומה דאורייתא דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה.
מתני'. נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה, דהאשה מתגרשת בין לדעתה בין שלא לדעתה וקטנה אע"ג דאין [לה] יד לקבל גיטה משיודעת לשמור גיטה יש לה יד כדאמרינן בגיטין בפרק האומר.
נתן לה גט והחזירה, קודם שנישאת. ומיאנה בו וכו' מותרת לחזור לו, אע"ג דאם לא החזירה ונישאת לאחר ונתאלמנה אסורה לראשון אפילו הכי כי החזירה ומיאנה בו ונישאת מתוך המיאון אתי מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטליה לגיטה ולא הוי בחזרה שניה כמחזיר גרושתו משנישאת. אסורה לחזור לו, דהואיל ונישאת מתוך הגירושין מחזיר גרושתו הוא דהא לא אתא מיאון אבתריה דניבטליה.
<h2>דף קח:</h2>
מיאון אחר גט, נישאת מתוך מיאון שאחר הגט מותרת לחזור לו (דאי) [דהא] בטיל גיטא דמיאון אבתריה גלי דגט (ו)לא היתה צריכה לו ולא חשיב מידי. לאחר ומיאנה בו, כלומר חזרה ונישאת לשלישי ומיאנה בו כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו ואעפ"י שיוצאת משל אחריו במיאון ולא בטליה לגיטא דידיה, בגמ' פרכינן רישא וסיפא.
גמ'. תברא, קשיין אהדדי ואוקמא כתנאי. ששלשה בגטין, שהוציאוה שלשה בגט אליבא דעולא תלתא גירושין איבעי לן למיתני במתני' ואע"ג דלא תנן אלא תרי וכיון דג' פעמים נתגרשה נראית כגדולה ולא אלים מיאונה לבטל גט דידיה שהרי גיטה חשוב כגט דגדולה אבל קודם שתשלש אתי מיאון דחבריה ומגלי עלה דקטנה היא ומבטל גיטא מקמא, תנא קמא היינו רב דרב תנא הוא ופליג.
מימינו בכסף שתינו, תורתנו לא יכולנו ללמוד אלא על ידי שחד כדמפרש ששכרו אדם בארבע מאות זוז לשאול הלכה זו לפי ששעת הסכנה היתה שגזרו שמד שלא יעסקו בתורה. מהו שתחזור לראשון, אתי מיאון דשני ומבטל גיטא דשני או לא.
לא לזו הוצרכנו, לשאול דהא ודאי פשיטא דאתי מיאון דשני ומבטל (ד)גיטא דקמא ומותרת לחזור לו, דלאיסור כרת היתרתה דהיא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ואיסור אשת איש נמי פקע מינה, לאסור לאו דמחזיר גרושתו לא כל שכן דגליה (דעתה) [מילתא] דקטנה היא ולא היה גיטה כלום, והיינו תנאי דרב ור' ישמעאל בר יוסי דהא רב אמר דר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא אסרו משום דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גט דידיה.
אשת אחי האם שניה, גזירה משום אשת אחי האב. ונשאת לאחיו מאביו, שלא מאמו בהיתר שאינה שנייתו. ומת מהו שתמאן, בנישואין הראשונים דאחי אמו של זה כדי שלא תהא שניה לו ותתיבם לו בהתר, צרתה לא גרסינן אבל באישות דערוה כגון קטנה אשת אחיו מאמו ומת ונשאה אחיו מאביו ומת פשיטא דלא אתי מאון דלאחר מיתה למישרא ערוה ליבמו. אע"ג דקיימא לן דיש מאון לאחר מיתה, דתנן בריש פרקין ובית הלל אומרים ממאנת בבעל וביבם. וסוגיין דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה, מרישא דמתני' שמעינן לה דקתני נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו אלמא אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא דידיה. אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, בסיפא דמתני' דקתני ממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו וכו' בגט אסורה לחזור לו ואע"ג דהוי מאון דחבריה בתר גיטא דידיה אלמא לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה, ורישא דסיפא דשמעינן מינה דאתי מאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ליתה דאוקמא ר' אלעזר כתנאי וכדפרישנא ולא כעולא שתירץ כגון ששלשה בגטין דרבא דהוא בתרא הכי מתרץ מאון דידיה מבטל גיטא דידיה מאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה. דכיון דמכרת ברמיזותיו, של ראשון שהוציאה בגט. אזיל ומשביש לה, ומפתה בדברים למאן בשני ותחזור לו ונמצאת בת ישראל הפקר שיוציאנה (מ)זה מתחת יד בעלה לפיכך גזרו שלא תחזור לראשון אחר מיאון דשני. גזירה אחיו אטו הוא, דאמרינן מדשריא לאחיו בטל גיטא ואפילו לדידיה שריא.
מתני'. המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם, ולא אמרי' נשואין הראשונים מפילים יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נישואין בשעה שגירשה אחיו והויא עליה גרושת אחיו אלא מיתה מפלת ובשעת מיתה היתה אשתו. ור' אליעזר אוסר, טעמא בגמ'.
<h2>דף קט.</h2>
וכן המגרש את היתומה, קטנה שהשיאוה אמה או אחיה והחזירה בין בקטנותה בין משגדלה מותרת ליבם כדאמרינן דמיתה מפלת ובשעת מיתה היתה אשתו, ואע"ג דהחזירה כשהיא קטנה וכן חזרתה חזרה כנגד הגירושין מיהא שהיו כמו כן בקטנות חשובה חזרה ונישואין נינהו וליכא למיסר משום גרושת אח דהא מנישואין בתראי נפלה קמי יבם.
קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה, בקטנותה וקיבל אביה גיטה כדאמרינן בנערה שנתפתתה ומקבל את גיטה והרי היא כיתומה בחייו אעפ"י שאביה חי הוא הויא כיתומה לענין קידושין דשוב אין לו כח לקבל קידושיה כדאמרינן התם משהשיאה אין לאביה בה רשות ואם החזירה בקטנותה ומת בקטנותה אסור ליבם ואפילו לרבנן דגירושיה גירושין גמורין שהרי אביה קיבל גיט(י)ה ואין חזרתה חזרה גמורה דקידושי חזרה אינם כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד והויא לה כגרושה ועומדת ואסורה ליבם משום כונס גרושת אחיו.
גמ'. דגזר הני, כל מוחזרות גזר משום יתומה בחיי האב והחזירה דלדברי הכל אסורה ליבם שגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. וגזר ר' אליעזר הנך דגירושיה וחזרתה שווין דהויא עליה דיבם גרושת אחיו והכי נמי מסתברא מדקתני במתני' יתומה בחיי האב דמלתא דפשיטא היא דאסורה ליבם דלאו חזרה היא הואיל ואין לאביה בה רשות ולא תנאה במתני' אלא לאשמועינן דטעמא דהנך תרתי משום דידה.
במה דברים אמורים, דחכמים מודים לו. כשגירשה כשהיא קטנה, ואין כח לאביה ולא לה לקדשה ומת כשהיא קטנה דלא מבעלה משגדלה דתהוי ביאה משגדלה קידושין. וגדלה אצלו, אמרינן התם ביאה ראשונה משגדלה קידושין גמורין לפיכך או חולצת או מתיבמת דמיתה מפלת. חולצת ולא מתיבמת, דגזר הך דחזרתה חזרה גמורה אטו יתומה בחיי האב דאין חזרתה חזרה גמורה כשהחזירה כשהיא קטנה כדקתני רישא במה דברים אמורים וכו'.
צרתה של אשה גדולה שנתגרשה והחזירה מהו, לר' אלעזר מי אסרינן ליה ליבם גזירה משום היא או לא. ומסקנא צרתה או חולצת או מתיבמת, דהיא גופה גזירה ולא גזרינן גזירה לגזירה אבל ביתומה בחיי האב לדברי הכל צרתה אסורה דצרת ערוה היא וחולצת ולא מתיבמת, שאפילו היא עצמה חולצת דהא תניא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והרי היא יתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם ומשמע חולצת מדקאמר שאסורה ולא קתני פטורה. תימה למה כתב הרב האי בעיא אליבא דר' אלעזר הואיל והוא יחיד ואין הלכה כמותו.
מתני'. משום אחות אשה, ופטורה מן החליצה ומן היבום דהואיל ונישואי שתיהן שוין מדרבנן נינהו אלימי נשואי אשות דרבנן למדחי ההיא דרמיא קמיה נמי בזיקה דרבנן. וכן שתי חרשות, אפילו גדולות נישואיהן דרבנן ושוין הן לדחות נשואי זה זיקת חברתה. גדולה וקטנה, שני אחים נשואין שתי אחיות אחת גדולה ונישואיה לראשון הוו נישואין גמורין קטנה תצא משום אחות אשה אבל זיקת קטנה דרבנן היא ולא אלימא למיסר עליה גדולה משום אחות זקוקתו. מת בעלה של גדולה, ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת קטנה עליו דנשואיה דרבנן ולא אלימי הנהו נישואין לאפקועי זיקה דאורייתא והויא לה אחות זקוקתו ומה יעשו. ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ותעקור נישואיה מזה ויהא מיבם את הגדולה. אם מיאנה מיאנה, אין מלמדין את הקטנה שתמאן ליבם את הגדולה קסבר יתרחק אדם מן המיאונין כדאמרינן בגמ' ואע"פ שלא מיאנה אין זיקת הגדולה אוסרת הקטנה דקסבר אין זיקה בפרק כיצד, כלומר לא אלימא זיקה הלכך כי לא מיאנה תמתין גדולה עד שתגדיל קטנה תחת בעלה ויהיו נישואין גמורין ואז תצא יבמה משום אחות אשה, אבל בלא המתנה לא אפשר דאי חליץ לה לגדולה קאסר לקטנה משום אחות חלוצה והא לא אמרינן מה לי אי אסר לה ניסרה כדי שתתקיים מצות חליצה דקסבר מותר לבטל מצות יבמין. אי לו, אוי לו. מוציא אשתו, קטנה בגט שזיקת הגדולה אוסרתה דקסבר ר' יהושע יש זיקה והכי שמעינן לה בפרק ארבעה אחין דקאמר התם יש זיקה, והגדולה לא תתייבם משום אחות גרושה אלא תצא בחליצה והקטנה אסור ללמדה שתמאן. גמ' [ק"י ע"א]. הלכה כר' אליעזר, דאמר מלמדין.
<h2>דף קט:</h2>
קטנה, שהשיאוה אמה או אחיה. והגדילה, תחת בעלה הראשון ולא מיאנה אלא אחר שגדלה עמדה ונשאת. רב אמר אינה צריכה גט משני, כדמוקי בגמ' כשבעל הא' אחר שגדלה אצלו ולפיכך אינה צריכה גט משני דבעילת בעל ראשון משגדלה סתמא לשם קדושין נתכוון דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום. על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, וקידושין הראשונים לא היו כלום שהרי קטנה היתה. לא מילתא דקטנה מיתלא תליא, מעשה קטנה תלוי הוא כל ימי קטנותה ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא תהיה אשתו, אבל קידושיה ממש אינן תלויין אלא לכי בעיל הוא דמתחלי בה קדושין.
[לשון הרי"ף] חוששין שמא נשרו, אם הגיעה שנותיה ובדקנוה ולא אשכחן לא ממאנה. דקדיש תוך זמן, יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה. ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא דמשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קידושין גמורין דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במיאון. אבל מעיקרא, דמכי עברה שתא דתרתי סרי לא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא לא היו קדושין גמורין מעולם דאין מעשה קטנה כלום. והגדילה, והביאה סימנין. לא מצאו דבר על בוריו מהו, עיקר הדבר לשם יצא עליה קול שהיא מקודשת והלכה וקידשה לשני קידושי מעליי מהו ואמר להם שמואל העמידו הדבר על בוריו והודיעונו ופירש לשם שאם יתגלה הדבר שקידושין הראשונים אמת היו תצא משני בלא גט ושאל לשם לא מצאו דבר על בוריו מהו כלומר ולא נתגלה הדבר אם אמת היו קידושין הראשונים אם לאו.
<h2>דף קי.</h2>
מתני'. מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות, נכריות הואיל ונישואיהן שווין ביאתה או חליצתה וכו' דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. וכן שתי חרשות, דהא שוות הן דלית להו נישואין אלא מדרבנן. קטנה וחרשת, לא ידעינן בהי ניחא ליה לאיניש טפי והי מינייהו עדיף יבום דידה דאותה שהיה דעת אחיו עליה יותר אלים קנינה ואלים יבום דידה למפטר אידך הלכך אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ומשום הכי מספקא לן בהי ניחא ליה דאיכא למימר בקטנה ניחא ליה משום דאתיא לכלל [גדולה] או בחרשת דהא גדולה היא ובת ביאה. פקחת וחרשת, אין נישואיהן שווין דאותן של פקחת והוא פקח נישואיה גמורין ואותן של חרשת לא הוו אלא מדרבנן הלכך ביאת הפקחת פוטרת את החרשת דגרעי נישואיה, וכן הדין בגדולה וקטנה דנישואי גדולה הוו מדאורייתא ונישואי קטנה מדרבנן.
גמ'. וחרשת בת חליצה היא, דקתני מתני' ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ותני עלה וכן שתי חרשות. חליצתה פסולה, לפי שאינן בואמר ואמרה. אביאה, האי וכן שתי חרשות לא מהדר אלא אמאי דקאמר ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ולא אחליצה.
<h2>דף קי:</h2>
כיצד תקנתן, כלומר התרת קטנה וחרשת הואיל ואין ביאת(ה) אחת פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דניפקו תרווייהו בחליצה ואי מייבם לחרשת וחליץ לקטנה כשתגדיל מיפסלא קמיתא עליה דקם ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא אין אחריה כלום ויבומי תרווייהו לא דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים הלכך כונס את החרשת ומוציאה בגט, דחליצ(ה)[ת] קטנה דעביד בתר כן פסלה ליה עליה ובענין זה יש תקנה לשתיהן שניתרות לעלמא.
[לשון הרי"ף] ולר' אלעזר, היינו ר' אלעזר בן שמוע שהוא תנא שחלק על תנא קמא במשנה דקאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו.
<h2>דף קיא.</h2>
מתני'. מי שהיה נשוי שתי יתומות וכו' לא פסל את הראשונה, שהרי אין ביאתן שוה ואי ראשונה קנויה הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות אצל אחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דדילמא קנויות היו ומשבא על הראשונה קיימא הך עליה באיסור שני בתים.
<h2>דף קיא:</h2>
פסל את הקטנה, בגמ' מפרש רב חסדא אליבא דרב דחרשת קנויה ומשויירת כלומר קנויה במקצת ומשויירת דאינה קנויה לגמרי דבתר דעתא דאיניש תאלו רבנן נישואי חרשת וקטנה ובחרשת ניחא ליה ולא ניחא ליה הלכך קנויה ומשויירת היא ובקטנה מספקא לן אי ניחא ליה לגמרי וקנויה גמורה היא אי [לא] ניחא ליה כלל ולא קנויה מידי היא למהוי אשתו כלל ונכרית בעלמא היא ובדין הוא דתתיב קטנה גביה ממה נפשך אי קנויה היא הא קנויה היא ולא הויא כלום ביאת חרשת ולא גיטה דתפסיל הך קטנה, ואי לא קנויה היא נכרית בעלמא היא מיהו משום גזירה פסל את הקטנה דלמא אתי למעבד איפכא דבעיל חרשת ברישא ואמרי ביאת קטנה לא פסלה. פסל את החרשת, שמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משוייר והויא לה חרשת אחות זקוקתו וקטנה לא מצי כניס דאחות גרושתו היא אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.
פקחת וחרשת, היה נשוי פקחת וחרשת ומדבא יבם על הפקחת ביאה גמורה היא ותו לא מהני ביאה דחרשת דגריעא אבתרא אבל ההיא ביאה דפקחת מהניא בתר ההיא ביאת דחרשת ופסל את החרשת וכל שכן הפקחת דהא אסירא עליה מכי בא על החרשת תחלה, וכן גדולה וקטנה וכו'. ר' אלעזר גרסי' הכא במתני' ולעיל גבי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה גרסי' ר' אליעזר, והכי מוכח בפרקא קמא דנדה דקאמר שמואל התם הלכה כר' אליעזר בארבע ופריך ותו ליכא והא תנן ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ואמר שמואל הלכה וכו' ומשנינן ההיא משום דקאי ר' אלעזר כותיה. מלמדין את הקטנה, שבא עליה יבם תחלה שתמאן בו ביבם כבית הלל ותעקור נישואיה ויקיים את הגדולה וליכא משום בונה שני בתים שהרי בנין ראשון נעקר.
גמ'. וכן אמר ר' אלעזר, בן פדת דאמורא הוא. הלכה כר' אלעזר, דמלמדין את הקטנה שתמאן, בגמ' מפרש וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בהך קאמר שמואל הלכה כר' אליעזר משום דלא איקיים מצות יבום פירוש דגבי אחיות קמיירי שנפלה הגדולה לפני בעל הקטנה וקאמר מלמדין קטנה שתמאן כדי שתתיבם הגדולה אבל בהא דאיקיים מצות יבום פירוש בגדולה דקתני חזר ובא על הגדולה אימא הואיל וקיים מצות יבום אין מלמדין אותה למאן אלא שתיהן יוצאות בגט שיתרחק אדם מן המיאונין קמ"ל, ואי אשמועינן בהא משום דגדולה רמיא עליה קמיה מעיקרא ליבומי משום הכי מהדרינן אמיאון דקטנה כדי שתתיבם הגדולה אבל אידך בההוא דאחיות דגדולה אחות אשתו היא לא רמיא ולא ילמדו קטנה למאן בשביל יבומיה של גדולה קא משמע לן.
מתני'. יגדלו זה עם זה. אם בא לגרשה אינו יכול עד שיגדל דגט קטן אינו גט. וזה עם זה לאו דוקא דבדידה לא בעינן גדולות דכיון שהיא כפעוטות שיודעת לשמור גיטה דבת שבע מתגרשת על ידי עצמה. בא על יבמה גדולה תגדלנו, אינה מתגרשת עד שיגדל והיינו נמי רישא.
בתוך ל' יום, שכנסה יבם. לא נבעלתי, וצריכה אני חליצה נאמנת. וכופין אותו שיחלוץ, ובגט יבמין יוצא מתחת ידה, מוקמינן לה בגמ' דלא מצי מקיים לה דגט ביבמה מהני מדרבנן והוא אומר בעלתי ודייך בגט היא נאמנת ולכך כופין אותו לחלוץ דכל זמן שלא נבעלה לא סגי לה בגט אלא בחליצה, לאחר ל' יום לא מהימנא דאנן סהדי דלא מוקי איניש בנפשיה כולי האי מלבעול אלא כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לא משתריא בלא חליצה על ידי בקשה אבל כופין לא דהא בעל. ובזמן שהוא מודה, שלא בעלה.
בחיי בעלה, דלא נתכוונה לפטור עצמה ממנו. לאחר מיתת בעלה, שהיה להם כעס זה עם זה. כופין אותו שיחלוץ לה, דנדרים חלין על דבר מצוה ולא שבועה כדאמרינן בשבועות לפיכך נדרה נדר. מבקשין הימנו שיחלוץ לה, הואיל והיא אסרה עצמה עליו לעקור מצות יבום, כמאן דאמר בפרק ארבעה אחים יבם אינו מיפר. ואם נתכוונה לכך וכו', (כשעה) [בשעה] שהיה בעלה גוסס נתכוונה לידור הנאה ממנו כדי שלא תתיבם לו.
<h2>דף קיב.</h2>
גמ'. נכפייה ליבם, ואמאי קתני והיא אומר[ת] לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ. בשגיטה יוצא, שנתן לה גט יבמין שפסלה על עצמו. יבמה שאמרה בתוך ל' יום, ובגיטה יוצא מתחת ידה כדפרשינן במתני'. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הרי זו יוצ[י]א בגט, ולאחר ל' יום קאי דאיהי מהימנא דודאי נבעלתי דלא מוקי איניש נפשיה ולא בעיא חליצה אלא גט ובאין גט יבמין יוצא מתחת ידה מיירי, ומן הדין בית דין כופין אותו ליבם אלא אשתעי תנא דברייתא שאם רוצה לפרד ממנה די לה בגט לחודיה וברייתא שני דינין קא משמע לן וליכא לפרושי דבגט יוצא מתחת ידה כבבא קמייתא ובזה חולקין שניהן היא אומרת נבעלתי אחר הגט והוא אומר לא בעלתי אחר זה הגט דאם כן אפילו לדבריה צריכה חליצה דהא ביאה פסולה אינה פוטרת בלא חליצה וכל שכן לדבריו. הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי, שהודה לדבריה צריכה גט לביאתו דהא איהו אמר בעלתי לאחר הגט ומהימן דהא לאחר ל' יום קאי והוה ליה נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה דביאה פסולה לא פטרה אבל בלא חליצה לא דהא איהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, והכי קאמר אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תיבעי גט אלא חליצה קמ"ל דאפילו הכי בעיא גט.
שניהם מודים, ומעיקרא אמר בעלתי ואחר כך הודה לדבריה. והא תניא צריכה גט וחליצה, היינו ברייתא דלעיל.
בגמ' בעי צרתה מהו, פירוש יבם שכנס היבמה ונפטרה צרתה ואמרה היבמה בתוך ל' יום לא נבעלתי מהו לאסור צרתה לשוק דבאיסור זיקא קיימא משום דיבורא של זו דהא מהימנא דכייפינן יבם לחלוץ, והשיב וכי מפני שאנו כופין ומבקשין מפני שנתננו חילוק בין תוך ל' לאחר ל' דבתוך ל' כופין ולאחר ל' מבקשין כסבור אתה לומר שבתוך ל' נאמנת לגמרי אף לאסור צרתה כשהאמננו אותה לצרכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא אבל צרתה לא נאסרה דחזקה כונס אשה בועלה לאלתר, ובהלכות הרב לא מצאתי זאת הבעיא, ויש לומר שסמך על משנתנו שאין צרה מעידה לחברתה.
האומרת טמאה אני לך, בשמעתא בתריתא דנדרים מוקי לה באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאיתסרא עליה וכתובה לא מיפסדא. שמים ביני לבינך, אתה משעבד בי יותר מדאי וכופה אותי לעשות לך דברים שאינם מהוגנים לי שאיני יכולה לעמוד בהן ואין עד בכל מה שאתה מצערני אלא הקב"ה והיה דרכם להאמין אותה בדברים שבינו לבינה דלא הוה מחצפא ומשקרא (ואמרה) [ואמרו] דיוצאת ונוטלת כתובתה. נטולה אני מן היהודים, נדורה אני שלא אבעל לשום אדם אפילו ליהודי והוו אמרי מדאסרה נפשה אכולי עלמא שמע מינה תשמיש קשה לה ואנוסה היא ויוצאת ונוטלת כתובתה. חזרו לומר שאינה נאמנת, דלא מבעיא בתרתי קמייתא שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר שהרי יכולה לינשא לאחר באותה מדינה ואף באותה העיר אלא אפילו נטולה אני מן היהודים שאינה יכולה לינשא באותה מדינה אפילו הכי חיישינן שמא תלך למקום שאין מכירין בה ותנשא לו. יעשו דרך בקשה, יבקשו מן הבעל להתנהג עמה מנהג יפה ותשב תחתיו. יפר חלקו, כלפי עצמו יפר את נדרה שכל זמן שתהא תחתיו תהא משמשתו אבל כלפי שאר היהודים אינו מיפר דבעל אין רשאי להפר בנדרי אשתו אלא נדרי עינוי נפש כגון שלא אתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה וכל שכן נדר זה האוסרה עליו לגמרי אבל בלא הפרה אי אפשר אע"ג דאיכא למימר לאו כל כמינה למיסר עליה מידי דחזי ליה מדאורייתא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע משום דהכא במאי עסיקינן כגון דאמרה הנאת תשמישך עלי (ואיירינן) [ואמרינן] בכתובות הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר דלאו כל כמינה, הנאת תשמישך עלי צריך להפר שאין מאכילין לאדם דברים האסורים לו.
האומרת בחיי בעלה נטולה אני מן היהודים ליבם מהו מי אסירא ליבם משום נדר זה שנדרה בחיי בעלה או לא מי מסקה דעתה דמית בעל בלא בנים ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידיה בכלל שאר היהודים ובעל לא הפר לה אלא לחלקו ויבם נמי לא מצי מיפר שאפילו בעל אינו מיפר בקודמין לו ואסרה לו או לא אסקא דעתא ולא נדרה זו אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו על ידי גרושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה אבל איבם שאסורה לו ועומדת לאחר גירושין לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעל ולא גירשה. אינו כבעל, דאדעתא דבעל נדרה דצריך הוא להפר אבל ליבם מותרת בלא הפרה דלא אסקא אדעתא דנפלה קמי יבם. וכופין אותו שיחלוץ לה, כיון דתשמיש קשה לה ולא מקריא כלל מורדת דהא תשמיש קשה לה.
<h2>דף קיב:</h2>
[שם נ"ב ע"א] מתני'. חייבת בכל מצות האמורות וכו', שהרי גדולה היא ובת עונשין היא ובלבד שתהיה בת י"ב שנה ויום אחד. וכן תינוק, ובלבד שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד. וראוי להיות וכו' עד שיקיף זקן, אבל קודם שיביא שתי שערות לאו בר עונשין הוא ומשהקיף זקן ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב. התחתון ולא העליון, באיזו הקפה אמרו בתחתון שלמטה ולא בעליון. משירבה השחור, כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה, בגמ' מקשי כיון דתניא חייבת בכל מצות האמורות בתורה חולצת או מתיבמת למה לי, ומתרץ לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דאי איתי שתי שערות אין ואי לא לא מאי טעמא אשה כאיש, ומקשי וכיון דתנא וכן התינוק תינוק חייב בכל מצות האמורות בתורה למה לי וכי תימא משום דקא באעי לאשמועינן ראוי להיות בן סורר ומורה תנינא חדא זימנא בן סורר ומורה וכו' בסנהדרין, ומתרץ אלא איידי דפריש מילי דתינוקת קא מפרש נמי מילי דתינוק.
[גמ']. על הכף, גובה שעל האבר למטה מן הכרס. אפילו אחת על הכף וכו', ואע"ג דאינן במקום אחד. אחת בגבה, תחת אותו מקום, בין קשרי אצבעותיה אינה מביאה שער עד שתגדיל וחשיב להו נמי סימנין. רבנו חננאל מפרש כף זה מקום יש למעלה מן הגיד ונקרא כף שמו כף האשה במקום ערותה ומפני שהוא מקום תפוח נקרא על גבה כלומר הוא מקום גבוה וזהו על גבה וכריסה הוא מקום שפתי הערוה ושתיהן במקום אחד כי הגב והכרס שניהם מקום אחד הן וכך הלכה כרבנן וכשמואל. עד שתקיף העטרה, היינו סימן שלמעלה בעוקץ הדד וכדפרישנא לעיל במילתיה דר' יוסי. עד שתכלכל, חברו במסכת שבת כדי לסוד כלכול ואמרי' ציעדא ובת ציעדא, הכא נמי עד שיהו שם שערות הרבה שיהא רצוף (ומלבוש) [ומלובש] בשיער. איני יודע מהו, כלומר לא סבירא לי'.
[שם נ"ב ע"ב] מתני'. שתי שערות האמורות בפרה, דקיימא לן שתי שערות שחורות או לבנות (פסולות) [פוסלות] בה בגמ' דאין מעמידין במסכת פרה. ובנגעים, שער לבן ושער שחור ושער צהוב ומיעוט שערות שתים. האמורות בכל מקום, בתינוק ובתינוקת. לקרוץ, לאחוז מעט. שיהו ניטלות בזוג, שיעורא רבה.
[גמ']. הלכה כדברי כולן להחמיר, הלכך משנקרצת בצפורן לא ממאנה שמא גדולה היא ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולהו דהיינו כדי לכוף ראשן לעיקרן, ויש מפרשין כדי שיהו ניטלות בזוג שיעורא זוטא דכולהו.
חרש שנשא. רצה יוציא רצה יקיים, איידי דתנא אם רצה יוציא תנא אם רצה יקיים. כשם שכונס ברמיזה, מה טעם קאמר כלומר כקדושיו כך גירושיו. ופקח שנשא חרשת לא נקט דוקא דאפי' פקח[ת] ונתחרשה נמי הכי היא כדמפרש לקמיה. נתחרשה רצה יוציא רצה יקיים, אלא מתנא תנא ואזיל ונתחרשה אע"ג שקידושיה גמורין אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת אשה אלא שתהא יודעת לשמור גיטה והיא יודעת. נשתטית לא יוציא, בגמ' [מפרש] טעמא שלא ינהגו (בו) [בה] מנהג הפקר. נתחרש הוא, לאחר קידושין הואיל וקידושין גמורין היו לא יוציא עולמית דבגט דעת האיש בעינן והא ליכא.
מתני'. אמר ר' יוחנן בן נורי וכו' לרצונה ושלא לרצונה, דהא כתיב ושלחה מביתו. אלא לרצונו, והלכך כי נתחרש או נשתטה לא יוציא דאין בו דעת לגרש. שהשיאה אביה, בקטנותה וקיבל קידושיה והיו קידושיה גמורין. שיוצאה בגט, אפילו משגדלה ופקע כח אב או לאחר מיתת האב דפקע כח אב מקבלת היא את גיטה. אמרו לו חכמים לר' יוחנן בן נורי אי אתה רואה ר' יוחנן בן גודגדא מעיד שראה חרשת מתגרשת מנישואי אביה שהיו נישואין גמורין אף זו פקחת ונתחרשה כיוצא בה שנישואיה גמורין ומתגרש[ת] על ידי עצמה דלא בעינן דעתא.
מתני'. שני אחין חרשין וכו' הרי אלו פטורות, דהואיל ושניהם חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זו כך קידושי זו ואתו קידושי דאשתו ומפקעי זיקה. ואם היו נכריות יכנוסו, אבל יחלוצו לא לפי שאין חליצה בחרש וחרשת שאינן בואמר ואמרה ואחר כך אם רצו להוציא יוציאו בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נישואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה. מוציא את אשתו בגט, דזיקת אחותה אוסרתה עליו ואין כח בקידושין של חרש לדחות אחות אשה. ואשת אחיו אסורה לעולם, דחרש לא חליץ ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה. מוציא אשתו בגט, דהא זיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורין אוסרתה עליו ואין כח בקידושיו לדחות משום אחות אשה. ואשת אחיו בחליצה, דאחות גרושתו היא ואינו יכול ליבמה. ואשת אחיו אסורה לעולם, דחרש לא חליץ ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה. כונס, דלא מצי חליץ. ואינו מוציא לעולם, דלא אתי גט דידיה ומפקעי יבומי אחיו הראשון. או חולץ, דהוא פקח ופקחת רמיא קמיה ותרווייהו בואמר ואמרה.
גמ'. מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נישואין, דחרשת בת יבום היא כדאמרן בפרקין דלעיל ולקמן נמי במתני' קתני או חולץ או מיבם גבי אשת חרש אלמא יש קידושין ונישואין לחרש אע"ג דמדאורייתא אין קנינו קנין שאין בו דעת וכבהמה בעלמא. הכי גרסינן ומאי שנא שוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נישואין דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, וכיון דתנא שוטה הוא הדין שוטה. דקיימא תקנתא דרבנן, שדרכן להיות שלום ביניהן אפילו חרש וחרשת וכל שכן כשהאחד פקח אבל שוטה אפי' בפקחת ושוטה לפקח אין שלום ביניהן וכל שכן שוטה לשוטה. בכפיפה, בתוך קופה אחת.
<h2>דף קיג.</h2>
ומאי שנא חרשת דלא ממאנה, ברמיזה ובכל הנך פרקין דלעיל לא איירינן במיאון אלא גבי קטנה ואמאי כיון דנשואיה דרבנן כנישואי קטנה תמאן. מימנעי ולא נסבי לה, הואיל ולעולם היא יכולה למאן נמצא כל ימיו עומד באשה תלויה אבל קטנה אין נישואיה תלויין אלא מקטנותה ולכשתגדיל שוב לא תמאן. מאי שנא דאכלה בתרומה, אם השיאוה אמה [ואחיה] לכהן. ומאי שנא חרשת, שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה נישואין גמורין דלא אכלה כדתנן בפרקין העיד ר' יוחנן וכו' שיוצאה בגט אפילו משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גט לפי שהאשה יוצאה ברצונה ושלא ברצונה ועל קטנה בת ישראל יתומה שנשאת לכהן על פי אמה שאוכלת בתרומה דרבנן כדאוקימנא בהאשה. ואילו חרשת לא אכלה, מדשבקה לחרשת דקא עסיק בה ואתי ונקיט קטנה ולא קתני על חרשת שנשאת מעצמה שאוכלת בתרומה. גזרה, אם אתה אומר יאכיל כהן פקח חרשת הקנויה לו מעצמה שמא יאכיל כהן חרש בחרשת ישראלית, והאי שינויא לאו שינויא מעליא הוא דמה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהם אינם נישואין ואם זו מותרת אף זו מותרת דלאו בת עונשין נינהו, אבל כולהו משום גזרה שמא יאכיל כהן חרש בפקחת הוא דאיכא עלה חיוב מיתה שאין כח בנישואין להאכילה כדמתרץ במסקנא דמלתא, ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אצל אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח, והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת וגזרינן תרומה דרבנן משום תרומה דאורייתא. הכי מסיק בגמ' ומאי שנא קטן דלא תקינו ליה רבנן נישואין דקתני לעיל שוטה וקטן שנשאו נשים וכו' חרש דלא אתי לעולם לכלל נישואין דאורייתא תקינו ליה רבנן נישואין כדי שלא יבטל. מנהג הפקר, שיתומה היא ואין לה מי ישמרנה.
ומאי שנא קטנה דאית לה כתובה, כדמפרש ואזיל דלקטנה יוצאה בגט יש לה כתובה. מימנעי ולא נסבי לה, לפי שאינה בת דעה ואתה מחמיר עליו לתת לה כתובה אבל קטנה אתיא לכלל דעת. ממאנת לית לה כתובה דהא על כרחיה נפקא. שניה מדברי סופרים אין לה כתובה דרבנן קנסוה כדאמרן ביש מותרות. אילונית משום דמקח טעות הוא. הא קטנה יוצאה בגט וכו', מדוקיא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן מינה משום דעל כרחיה נפקא היא הא הוציאה על כרחה יש לה כתובה אלמא יש כתובה לקטנה. נשתפה, לשון שופי שקט משטותו. אין להם עליהם כלום, דלא תקון כתובה לאשת חרש דהואיל ואין להם דעת אין תנאן הראשון תנאי ואע"ג דתקון רבנן נישואין לחרש לא תקינו לה כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר משהאיש רוצה לישא וכו'. רצו לקיימן, מאחר ש[נ]תפקחו הרי נישואין שלהם גמורים ויש להם כתובה מנה.
ה"ג אפילו כתב לה מאה מנה, ולא גרסינן אעפ"י. ליזוק מנכסיו, מעצמו כתב לה בלא צורך שהרי אין נישואיה גמורין הואיל ורצה להפסיד להיות נזוק מנכסיו תנאו קיים. ליתקון לה כתובה, משום דאם כן מימנעה ולא מינסבא ליה ואמאי תאני בברייתא חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אין להם עליהם כלום.
ארבע מאה זוזי מנכסיה, דחרש. מאן חכים, כרב מלכיו חכם הוא ויפה עשה דלא תימא הרי מאבד את נכסיו שאין לה כתובה והוא כותב לה. תרתי, שפחות ואשות.
<h2>דף קיג:</h2>
בעל כרחה, אלמא בגירושין לא בעינן דעת וכן לשוטה. שמשלחה, מביתו וחוזר[ת] שכן מנהג השוטים שאינם בושים. לא יוציא עולמית, היינו בדאורייתא כגון נתחרש הוא והאיש אינו מגרש אלא לרצונו דבר תורה דכתיב וכתב ונתן לה מדעתו לא יוציא מדרבנן ד[מד]אורייתא מתגרשת.
גמ'. מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא, שאמר אפילו במקום גירושין גמורים כגון חרשת שהשיאה אביה לא בעינן דעתא בשעת גירושין. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן, לה והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה הרי זו מגורשת. לאו אמר ר' יוחנן בן גודגדא, לא בעינן דעת דאשה בגירושין דקתני חרשת יוצאה בגט. פשיטא, דלר' יוחנן בן גודגדא [הכי] הוא. מחמת כיסופא, הוא בוש הימנה לומר טלי גיטך.
<h2>דף קיד:</h2>
שלום בינו לבינה, שאין קטטה ביניהן כל זמן שהיו כאן דנימא מתכוונת לאסור עצמה עליו. ושלום בעולם, שאין שעת חירום במדינת הים דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש ממנה חדש או שני חדשים הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת חירום הוא אי לאו דחזיתיה דמית חיישא לקלקולא שמא יבוא לאחר זמן שנשאת ותהא מקולקלת כדאמרינן בהאשה רבה לפיכך נאמנת. מת בעלי תנשא, לעלמא אם יש לה בנים. מת בעלי תתיבם, אם היתה עומדת בחזקת יבום. אלא אם כן באת בוכה, משמע שיש ממש בדבריה.
גמ'. בדדמי, מאומד לבה דסברא סלקא דעתך ככל הני דאיקטול הוא פלט כמה הרוגים. ואם תמצא לומר כיון דשלום בינו לבינה, מעיקרא מית ליה ולא אמרה בדדמי ונאמנת אפילו הכי ליכא למסמך זימנא דחזיא דמחו ליה וכו' ואיכא דעבדי ליה [סמתרי] ויש לחוש שמא רופאים נמצאו ורפאוהו. סמתרי, אספלנית. דאילו מלחמה, בזמן שיש מלחמה בעולם. כי אמרה מת בעלי אפילו סתמא לא מהימנא כדקתני מתני' דמסתמא מת במלחמה קאמרה ובדדמי אבל אמרה מת על מטתו אפי' מלחמה בעולם מהימנא דמת בעלי דקתני מתני' אינה נאמנת היינו דאמרי בסתמא. עד דאמרה מת וקברתיו, שמא רא[ת]הו (דמתעלפה) [דמתעלף] ברעב וסברא מת הוא ולא מיית הלכך לא סגי, אי לאו דאמרה מת וקברתיו.
מפולת, שבא רוח סערה והרס כל בתי העיר ומתו שם בני אדם הרבה ובאה אשה מאותה העיר ואמרה לפני בית דין יודעת אני שמת בעלי במפולת הרי היא כאומרת מת במלחמה ואינה נאמנת משום דאמרה בדדמי, וכן שלוח נחשים ועקרבים. דבר אמרי לה כמלחמה וכו', פסק רבנו חננאל ז"ל ספיקא הוא ולחומרא עבדינן והרי הוא כמלחמה.
<h2>דף קטו.</h2>
עישנו עלינו בית והציתוהו באש ונתמלא עשן ואני ברחתי ונשאר שם הוא ומת אינה נאמנת דאמרינן לה וכו'. כדרב אידי, בפרק אין מעמידין במסכת ע"ז. כלי זינה עליה, שמזנין עמה ואין הורגין אותה וכיון דמלחמה קטנה היא ואיהי הואי בהדיה ולא אמרה בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא.
(בגנינה) [בגנניה], בכילתו. חזו גבראי חזו גבראי, ראו בעלי הנשרף באש. גברא חרוכא דשדי, אדם נשרף ומושלך מת. ופיסתא דידא דשדיא, מצאו אצלו פיסת יד אדם.
עד אחד, שאמר מת בעליך במלחמה. זימנין דסניא ליה לא גרסינן, והכי גרסינן כיון דאמרה בדדמי לא דיקא ומינסבא. מים כמלחמה דאמי, דאיכא למימר בדדמי. ומאה נשי כעד אחד דמו, כלומר דבתקנתא דרבנן מהימני ולא מדאורייתא כמו שתקנו בעד אחד. ותסברא, משום דאמרה שטבעו השיא ר' את נשותיהן. אשתו אסורה, ואפילו יש עדים כשרים שטבעו יש לומר שמא טבעו בצד זה ויצאו בצד אחר. מים שאין להם סוף, מפרש בפרק בתרא כל שעומד ואינו רואה מארבע רוחותיו. אלא היכי דאמי הכא כגון דאמרן אסקונהו ולא תימרו אחרינא מעלמא הוא דדמי להאי. דקאמרן נמי סימני, הוו ליה במקום פלוני דאי לאו סימנין חיישינן דילמא אחריני נינהו שהמים משנים צורת האדם ואינן נכרין כל כך ולכך נשותיהן מותרות אבל במלחמה לא איפשיטא לן מידי אי עד אחד נאמן לומר מת במלחמה אע"ג דלאו אמר סימני אע"ג דלא אמר אסקוה קמאי וחזיתיה דמית דמסתמא לא משקר או דלמא לא(ו). וחזיתיה לאלתר, לפי שעשויין הסימנין להשתנות ודלמא אחריני נינהו ואפילו שני עדים כשרים לא היו נאמנים אם לא ראו לאלתר שהוציאום מן הים.
<h2>דף קטו:</h2>
ההוא גברא דאפקיד שו[מ]שמי, בעדים הפקידם אצלו דליכא למימר מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נמי שקלתינהו מהימן. שקלתינהו, כבר החזרתים לך. אמר ליה, מפקיד. והא כן וכן הויאן, כך וכך סאין היו שם. ובחביתא רמיאן, ועדיין הן אצלך בחבית צא ובדוק בה ותמצא כחושבני. אמר ליה, נפקד. דידך שקלתינהו והנך אחריני נינהו, ושלי הן. היינו שני תלמידי חכמים, דתניא לעיל שהשיא ר' את נשותיהן ותרצינן דאמרי סימנין ולא אמרי' אחריני נינהו וסימנין הכי איתרמי גבי שומשמי נמי אמרינן הני קמאי נינהו אתרמויי אתרמי ליה שמא מדת החבית היה יודע.
מי חיישינן לתרי יצחק, הכא דלא הוחזקו תרי יצחק בן שמעון בעיר אחת או לא חיישינן. אביי אמר חיישינן, דכל כמה דלא בדיקנא אי איכא תרי יצחק מקורטבא לאספמיא הוחזקו הוא וחיישינן דלמא יצחק אחרינא הוא דשכיב ולא בעלה של זו. רבא אמר לא חיישינן, הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודי כדאמרן בגמ' בההוא גיטא דאשתכח וכו' ורבא אם איתה יבדק כל העולם כולו מיבעי ליה דשמא אדורנילא אחר היה בנהרדעא והלך לו שמע מינה בדלא הוחזקו פליגי.
<h2>דף קטז.</h2>
מחגרא, חגר. גבן הוה בנהרדעא, וגיטא איכתיבא בסורא. הכא לא חיישינן, לתרי ענן (דאי) [דהא] בדקה כולה נהרדעא ולהאי ענן מחגרא ליכא למיחש דהא אמרי סהדי לפ[נ]י[נו] שבעלה של זו האשה התובעת ודאי כתבו ושלה הוא ותנשא ואביי לא חייש דלמא אזיל לעלמא ובדיקה הוא מצריך באותו מקום וה(ו)א איבדק. הכא חיישינן, לגבי איסורא הואיל והוחזקו איש אחר בעירו אע"ג דאמרי סהדי דהוה בנהרדעא בההוא יומא דאימור בגמלא פרחא אזיל לסורא, מין גמל הולך כעוף פורח. בקפיצה, על ידי שם קפצה לו הארץ. מילי מסר, דברי הגט מסר בנהרדעא לסופר והם כתבו בסורא ואחר מקום כתיבת הגט כתבו. שילי והיני, מקומות.
<h2>דף קטז:</h2>
באומרת לבעלה, רגילה לומר לו גרשתני דהא ודאי סניא ליה. לא היו דברים מעולם, לפיכך הוחזקה דסניא ליה. עד אחד בקטטה מהו, קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת בעלך מי מהימן או לא, טעמא דעד אחד דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דדיקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה בהדיה לא דיקא ומינסבא תיקו.
לא שמענו, שתהא אשה נאמנת לינשא על פי עצמה. אלא בבאה מן הקציר, שכך היה מעשה כדאמרינן בגמ' ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב לנו ומירתתא ולא משקרא אבל ממדינת הים אינה נאמנת. אלא בהווה, מעשה שהיה כך היה והוא הדין לכל המקומות.
<h2>דף קיז.</h2>
מתני'. תנשא ותטול כתובה, על פיה. שאין האחין, לאו דוקא אחין דהוא הדין נמי אם יש לו בנים לבעלה ואמרה מת אין הבנים נכנסין לנחלתו של בעלה לחלוק ולמכור על פיה דרחמנא אמר על פי שנים עדים וכן אם אין לו בנים ויש לו אחין אבל לגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עגונה. מספר כתובתה נלמוד, דמשנשאת לאחר תטול כתובתה והרי נשאת.
גמ'. בנחלה, זכה בנחלת אחיו. הן דרשו, דנוטלת כתובתה על פיה משנשאת מדכתבינן בכתובה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והרי נשאת. יקום על שם אחיו, דרשינן בפרק כיצד יקום לנחלה.
אדעתה דכתובה אתאי, ובאפוקי ממונא שהדי בעינן. כל מילי דאית ליה לאיניש וכו', ועיקר אדעתא דנשואין אתאי ושרינן לה וכיון דשרינן לה שקלא נמי כתובתה דמספר כתובתה נלמוד. הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי, דהא תנו לי כתובתי קאמרה והדר התירוני להנשא. דלא ידעא במאי משתריא, דכיון שהזכירה נישואין גליה דעתא דלמשרייה אתא דהא אמרינן ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היא שזו התרתה והכי קאמרה תנו לי כתובה ובכך תתירוני לינשא וסלקא בתיקו, ועבדינן בה לחומרא, ר"ח ז"ל.
מתני'. מחמותה ובת חמותה וכו', כולן שונאות אותה ומתכונות לקלקלה חמותה שונאה אותה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי, וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אמי ואבי ואני אדחה. יבמתה, אשת אחי בעלה שונאתה שמתיראה שלא ימות בעלה ותהיה צרתה. בת בעלה, אומרת זו באה במקום אמה ואוכלת כל עמלה. מה בין גט למיתה, דאמרינן בפרקא קמא דגטין אפילו הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ממדינת הים ואע"ג דעליהו סמכינן דצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם. שהכתב מוכיח, כתב הגט וסמכינן אעיקר כתיבה.
גמ'. ר' יהודה מוסיף אף אשת אב והכלה, טעמא דר' יהודה שהוצרך להוסיף דאשת אב אינה בכלל בת הבעל דבשלמא בת הבעל [דסניא לאשת האב דאמרה קאכלה לגירסני דאם אלא אשת האב מאי טעמא] סניא לבת הבעל וכן הכלה אינה בכלל החמות דבשלמא חמות סניא לה לכלתה דאמרה קא אכלה יגיעי אלא כלה מאי טעמא סניא לה לחמות אלא מטעם אחר קא אמר ר' יהודה אשת אב סניא לה לבת הבעל דמגליא לאבוה כל דעבדא וכן כלה סניא לה לחמות דמגליא לה מילי לברה עילוה ואי לאו האי טעמא לא הויא אשת אב בכלל בת הבעל ולא הכלה בכלל החמות ולית ליה לר' יהודה כמים הפנים לפנים וכו' דההוא בדברי תורה כתיב לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה (ל)כך עומד לך להעמיד גירסא אם יגעת תמצא ואם לאו לא תמצא, לישנא אחרינא אם רבו מסביר לו פנים מחכים ואם לאו אינו מחכים מרבו, ורבנן סבירא להו כיון דבת הבעל שונאה לאשת האב מסתמא אשת האב שונאתה וכן כיון שהחמות שונאה לכלה הכלה נמי שונאה לחמות ולא הוצרך להזכירה במשנה, והטעם משום דכתיב כמים הפנים לפנים וכו' כמים הללו שאדם צופה בהם ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקין ואם הוא עקום הם עקומות כן לב האדם לאדם אחר אם הוא אוהב את זה גם זה אוהבו ואם הוא שונאו גם הוא שונאו.
<h2>דף קיז:</h2>
עד א' אומר מת ונשאת, בגמ' מקשי עלה ומתרץ לה. עד אומר מת ושנים אומרים לא מת וכו', בגמ' מקשי פשיטא ומתרץ לה.
הרי כאן שנים, הרי הוא חשוב כשנים. הכי קאמר עד אומר מת והתירוה לינשא, אבל סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא קא מיירי בשלא התירוה עדיין לינשא דאכתי לא החזקנו עד ראשון כשני עדים, ולא דקאמרינן לא תצא מהתירה הראשון דוקא התירוה קודם שיבוא עד השני המכחישו אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דלא אחשביניה בתרי.
עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אעפ"י שנשאת תצא פשיטא, דמודי עולא דלגבי תרי לא חשיב חד ובטיל ולא אמרינן תרי ותרי נינהו. כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, אין שם עדות תורה דכי היכי דחד חשוב פסולי עדות נמי חשיבי, הלכך הלך אחר רוב דעות אין עליך לבדוק אם כשרין אם פסולין. ועשו שתי נשים באיש אחד, ב' נשים שהכחישו עד אחד ואמרו לא מת עשו אותן כשני אנשים באיש אחד (ב' נשים) [שהראשון] בטל ואפילו נשאת תצא. כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא, והתירוה על פיו. אפילו מאה נשים כעד אחד דמיאן, וכי היכי דעד א' בטל דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים מאה נשים נמי בטלן לגביה ובכי האי גוונא לא אשמועינן במתני' תצא, אבל מתני' דקתני אעפ"י שנשאת תצא כגון דאתאי אשה מעיקרא ונשאת על פיה ואשמועינן מתני' דתצא על פי(ו) שתי נשים הבאות אחרי כן ולא מוקמינן קמיתא במקום עד כשר אע"ג דאחשביניה בתרי למשרייה על פומה. כפלגא ופלגא דמו, כמו בעד אומר(ת) מת והתירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת דאמרן במתני' לא תצא מהיתירן ראשון.
מאי קמ"ל בפסולי עדות, דאותן שנים שאמרו מת היו פסולי עדות ואשמועינן דאע"ג דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא הואיל והוכחש מקמי דאחשביניה כתרי והתרנו אשה זו על פיו גבי שנים אומרים מת והם פסולי עדות לא אמרינן דאתי עד אחד ומכחיש להו כל זמן שלא התרנו על פיהם אלא הלך אחר רוב דעות ותנשא. היינו הך, מרישא נמי [שמעינן] הכי דאמרן עד א' אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"ג דאחשביניה כתרי וכל שכן היכא דלא אחשביניה. לחומרא, כי הך בבא עד אומר מת ושנים פסולים אומרים לא מת אעפ"י שנשאת תצא. אבל לקולא, כגון הכא דקתני אעפ"י שלא נשאת תנשא.
אחת אומרת מת, שתי נשים צרות שבאו ממדינת הים אחת אומרת בעלי מת וצרתה אומרת לא מת. זו שאמרה מת תנשא ותיטול כתובה, אעפ"י שבאה הצרה שאומרת לא מת קודם שהתירו בית דין את הראשונה אפילו הכי תנשא לכתחלה משום דהאי צרה לא דמיא לעד אחד אומר לא מת דההוא עד ראוי לעדות הוא והלכך האי עד ראשון דקאמר מת הוי עד אחד בהכחשה ועד א' בהכחשה אינו נאמן אבל הכא צרתה היא דקאמרה לא מת ויש לחוש שמא מתכוונת לעגן אותה הלכך אין אנו חוששין לדבריה ותנשא לכתחלה. וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה, דהא שויתא לנפשה חתיכא דאיסורא. הואיל והן מכחישות וכו', ובגמ' מוקי דפליג ר' מאיר נמי ברישא דזו שאמרה מת לא תנשא הואיל וחברתה מכחישתה. הואיל וזו וזו מודות וכו', הא אחת מודה ואחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת, וסתמא דרישא היינו ר' יהודה ור' שמעון.
<h2>דף קיח.</h2>
אשה אומרת מת, כלומר אשה נכרית. ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא, כלומר הואיל ובאה שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה הרי זו לא תנשא דמקריא עד א' בהכחשה כיון דכולהו בני עדות נינהו לגבי האי ועכשיו מכחישין זו את זו מוקמינן להא אחזקתה קמיתא, ובגמ' מוקי להאי סיפא אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת בצרות וסתמא כר' מאיר, ואין הלכה כר' מאיר אלא אותה שאומרת מת תנשא ואותה שאומרת לא מת לא תנשא כסתמא דרישא.
לא מת איצטריכא ליה, דאע"ג דכי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה איצטריכא ליה לאשמועינן דהיכא דמכחשה ליה נמי לא תנשא דמהו [דתימא] כיון דאתיא ומערערא גליא דעתה דלצעורי לצרה קא אתיא וליעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים הוא דעבדא הלכך אפילו היא תשתרי קמ"ל.
מתני'. וצרתה אסורה, שאינה ראויה להעיד על צרתה ואינה נשאת על פיה. היתה הצרה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה. עד שתהא אסורה לינשא, שמא חי הוא. ואסורה לאכול בתרומה, שמא מת דאזלינן הכא והכא לחומרא להוציאה מידי עברה. תנשא ותטול כתובה, על פיה. וחמותה אסורה, שאין כלה מעידה לחמותה ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והויא נכרית אפילו הכי לא מהימנא כדאמרן בגמ' הא לא בעלה מאית ולא חמיה מאית והא דקאמרה הכי לקלקולא דחמותה קא מיכוונא סברא לבתר שעתא לא תיתי תצערן. היתה החמות בת ישראל לכהן, מפרש בגמ' דצריכי ר' טרפון ור' עקיבא לאיפלוגי בתרתי דאי אתמר הך קמיתא בהך קאמר ר' טרפון דתאכל בתרומה שמא חי הוא משום דאיכא למימר ודאי משקרא הך דקאמרה מת בעלי דקא מיכוונא לקלקולי צרתה משום צערה דגופה דעבדא לה שמשמשת עם בעלה ומפסידה עונתה אבל חמות דכלה לא סניא לה אלא משום דמצערא לה במילי דממלא לברה אימא מודי ליה לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה דכלה לא משקרא וודאי מית בעל חמותה דלא מיכוונא לקלקולא דהא לא סניא לה כולי האי קמ"ל, ואי אתמר בהא [בהא] קאמר ר' עקיבא אבל בהך אימא מודי ליה לר' טרפון צריכה.
<h2>דף קיח:</h2>
מתני'. קידש אחת וכו', (אמרי) [איידי] דאיירי [ב]פלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון בעדות צרות דקא סבר ר' עקיבא לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה נקט נמי להא דאידי ואידי הך טעמא הוא. מניח כתובה, במקום שכותבין כתובה מן האירוסין עסיקינן. מידי עברה, גזל [ומפרש ב]גמרא ומאי (ד)קידש דקתני במתני' קידש בביאה הוא דקאמר ר' טרפון מניח כתובה ביניהן ומסתלק ור' עקיבא [אומר] משלם כתובה לכל אחת ואחת אבל קידש בלא ביאה לכולי עלמא מניח כתובה ביניהן ומסתלק כדמפרש בברייתא וטעמא לקמן.
[גמ']. על שקידש וכו', משום דלא קידש בביאה ולא עבד איסורא דרב מנגיד אמאן דמקדיש בביאה. על שבעל, דעבד איסורא. על שלקח, דלא עבד איסורא שלא גזל.
מתני'. ואחר כך מת בני נאמנת, דלא מפקה נפשה מחזקה קמיתא ומעיקרא כשהלכה לא היתה זקוקה ליבם כמו עכשיו. אינה נאמנת, להתיבם כיון דמפקא נפשה מחזקה קמיתא ואעפ"כ חוששין לדבריה וחולצת. ניתן לי בן, כשהלכה לא היה לה בן, ובחזקת עתידה ליבום. ואחר כך מת בעלי נאמנת, ומותרת להתיבם דהא בחזקת יבום הלכה. מת בעלי ואחר כך מת בני אין נאמנת, ואסורה לשוק. וחוששין לדבריה, דמפקא נפשה מחזקה קמיתא וחולצת ולא מתיבמת. ניתן לי יבם, עכשיו אומרת שחמיה היה לו בן במדינת הים ואומרת שמת בעלה ואחר כך מת היבם או מת יבמה ואחר כך מת בעלה נאמנת דבחזקת שאינה זקוקה הלכה והשתא נמי אינה זקוקה, אבל הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים שהיתה בחזקת שתזקק ליבום כי אמרה מת יבמה אינה נאמנת. שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא, כלומר לעלמא היכא דמעיקרא בחזקת יבום עומדת, וכי אמרינן במתני' מת בעלי תנשא לעלמא הני מילי היכא דקיימא בחזקת עלמא. ולא מתה אחותי שתכנס לביתה, עד דאיכא תרי סהדי מעליי דאין דבר שבערוה פחות משנים והכא ליכא עיגון בהא דלתקון רבנן דתהיה נאמנת שהרי יכולה לינשא לכולי עלמא חוץ [ממנו]. ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו, דדילמא רחים ליה הלכך לא שרינן ליה ליבם אלא בעדים כשרים. ולא מתה אשתו שישא אחותה, דהא ליכא עיגונא.
גמ'. המזכה גט לאשתו, שעשה שליח לקבל וזיכהו לה על ידי שליח שתתגרש מעכשיו וכגון שמת הוא קודם שהגיע גט לידה. במקום יבם, שיש לו אח ונתכוון לפטרה ממנו דשלא במקום יבם והוא בא לגרשה פשיטא לן דלא מגרשא עד שיגיע גט לידה דאין האיש עושה שליח לקבלה לפי שחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו. כיון דסניא ליה, ליבם. וחוששין לדבריה, מדקתני מתני' בתרווייהו חוששין ביוצאה בחזקת לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמה אחזקה ותינשא דהא ודאי משקרא ומשום דרחמא ליה קאמרה אלא לא מחזקינן לה באוהבת ומדקתני ביוצאה בחזקת יבם ובאה והחזיקה לעצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואחר כך מת בני וקתני חוששין ולא תתיבם ולא אמרינן ודאי משקרא ומשום דסניא ליה אמרה אלמא זימנין דלא סניא ליה אלמא מספקא לן וגבי מזכה גט נמי מספקא לן אי רחמא ליה וחוב הוא לה אי סניא ליה וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתיבם. במקום קטטה, שהיה לה קטטה. ניחא דגופה, תשמיש. עדיף לה, וחוב הוא לה ואינה מתגרשת. טן דו, טן גוף (בלשון) דו שנים גופים שנים.
<h2>דף קיט.</h2>
האשה שהלך בעלה וצרתה וכו' לא תנשא, הואיל ובלא בנים יצא בעלה. ולא תתיבם שמא ילדה צרתה, ובגמ' פריך אמאי לא תנשא תחלוץ ותנשא ממה נפשך. היא צרתה, בגמ' בעי מאי היא צרתה, ומתרץ האי קא משמע לן להא צרה הוא דחיישינן אבל לצרה אחריתי לא חיישינן, פירוש אם באו עדים שאין צרתה מעוברת אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא ומותרת ליבם. היתה לה חמות, במדינת הים וכשיצאת לא היה לה בן ואין יבם לזו. אינה חוששת, שמא ניתן לה יבם ואע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרתה התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להא מיבם אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להא אלא אם כן ילדה זכר לכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה, בגמ' מוקי רישא וסיפא ר' מאיר דחייש למעוטא ורוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות רישא חזקה מיתי לה ליבום ורובא מיתי לה להתר לשוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה גם היא וחזקה לא עדיף כרובא דניזיל אבתרה הלכך לא תתיבם ולשוק נמי לא כר' מאיר דחייש למיעוט סיפא אוקימנא חזקה לשוק שהרי בלא יבם היתה תחלה כשיצאת ורובא לשוקא דאי נמי נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים נפלים ונקבות כדאמרן בגמ' דמחצה דולדי קיימה נקבה הן ומעוט עוברים נפלים הוו זכרים וקיימא מעוטא לגבי ולדות והכא איכא נמי חזקה לשוק דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים הוו להו מעוטא דמעוטא. יצאת מלאה חוששת, דשמא זכר הוא דר' מאיר קתני לה דחייש למיעוט. ר' יהושע אומר אינה חוששת, דלא חייש למיעוט כיון דאיכא למימר שמא הפילה ואם תמצא לומר שלא הפילה שמא נקבה היא הלכך הוו להו זכרים מיעוטא ולא חיישינן למיעוט.
<h2>דף קיט:</h2>
גמ'. ולעולם, בתמיהה תחלוץ ממה נפשך ותנשא לשוק. לעצמה שלשה, בשביל עצמה תמתין ג' חדשים דכל הנשים צריכות להמתין שלשה חדשים ואפילו בעלה מת במדינת הים דליכא למיחש דשמא מעוברת היא דהא זקנה ואילונית צריכות להמתין כדאמרן בהחולץ הלכה כולן צריכות להמתין. לחברתה תשעה, בשביל חברתה שמא מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרתה לזו אלא ולד פוטרה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והדר חולצת ממה נפשך אם צרתה ילדה בן קיימא הרי נפטרה בולד ולא היתה צריכה לחליצה זו ואם לאו הרי חליצה זו פוטרתה הלכך תנשא מיד לאחר חליצה זו.
לחברתה לעולם, בשביל חברתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה ולד אם לאו. ותחלוץ, לאחר תשעה ממה נפשך ותנשא כדפרישית. מצריכה כרוז, להכריז שלא היתה חליצה ומותרת לכהונה.
מתני'. שתי יבמות, נשואות שני אחין, ואין שם אח(ר) אחר. מפני בעלה של זו, שהוא יבמה וזקוקה לו ואעפ"י שאשתו אומרת מת אינה נאמנת לינשא זו על פיה שאין יבמה מעידה לחברתה שהיא אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה.
לזו עדים שמת בעלה זו שיש לה עדים אסורה, מפני יבמה דעדים מאי אהנו לה היא נמי מהימנא לומר מת בעלי. וזו שאין לה עדים מותרת, שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ובשביל יבמה נמי לא שהרי יש עדים שמת.
לזו בנים ולזו אין בנים, ואין עדים לא לזו ולא לזו. את שיש לה בנים מותרת וכו' נתיבמו, שהיה להם שני יבמין ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם, ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו וארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים. ומתו היבמין אסורות לינשא, לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין חיים הם, ואעפ"י שנישאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו כשינשאו לשוק נמצא עדות של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו לזו משום צד היתר דדלמא לקלקולא מתכוונא ואעפ"י שהיא עצמה נמי מתקלקלת אינה חוששת דתמות נפשי עם פלשתים קא עבדא. הואיל והותרו ליבמין, בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרן דניחוש לשמא חיים הן דאין אשה מקלקלת עצמה בשביל חברתה.
<h2>דף קכ.</h2>
מתני' אין מעידין, על האיש שמת אלא אם כן ראו דמות פרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכיר שזה הוא אבל לא ראוהו בפרצוף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד, לשון גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב. או צלוב על צליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו שתצא נפש(ה)[ו]. ואין מעידין אלא עד ג' ימים, אם ראוהו בתוך שלשה למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו אלא עד לאחר שלשה ימים חיישינן שמא נשתנו מראה פניו (ואיזו זו) [ואינו זה] שהם סבורים. ר' יהודה בן בבא אומר [לא] כל האדם וכו', יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שהחמה מגעת בו יותר ואדם ממהר להסריח ולהשתנות ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח ולהשתנות, ובגמ' בעי ר' יהודה בן בבא לקולא פליג דקאמר תנא קמא אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא ר' יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו ממהר להנפח ולהשתנות ויכול להעיד אפילו לאחר ג' ימים, או לחומרא פליג דקאמר תנא קמא עד ג' ימים ואתא איהו למימר פעמים שאפילו תוך שלשה [אין] מעידין ופשיט לקולא והדר דאחי.
גמ'. פדחת, מצח. הכרת פניהם ענתה בם, העידה בהם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהכרת פנים. דכולי עלמא סימנין דרבנן, כלומר כשאנו מחזירין אבדה בסימן שאינו מובהק תקנתא דרבנן הות לפי שאין רוב העולם יודעין סימן מובהק בכל מה שיש להם ואם נצריך להם סימן מובהק לא תהא אבדה יוצאת מתחת יד המוצאה לעולם הלכך תקינו שאפילו בסימן שאינו מובהק נחזירנה לו וקיימא לן הפקר בית דין הפקר ומשום הכי דוקא בממונא הוא דתקון רבנן דליהוי סימנין שאינן מובהקין אבל לגבי איסורא אוקמוה אדאורייתא דבעינן סימנין מובהקין ודרשא דאף השמלה לאו לסימנין אתא אלא לתובעין והתם מפרש לה.
<h2>דף קכ:</h2>
לא (שם) [שנו], דחיה אוכלת בו אין מעידין עליו אלא בירכותיו וכיוצא בהן במקום שאין הנפש יוצאה אבל ממקום שהנפש יוצאה ממנו כגון הושט והקנה מעידין עליו שאפילו לא אכלה יותר מאותו דבר שראוהו הם היה מת בו לאחר שעה וכל שכן שיש לחוש שלא פירשה ממנו עד שיצא נשמתו.
וברח, הנשחט. מעידין עליו, דסופו למות מיד. הרי אלו יכתבו ויתנו, אלמא כחי מחזקינן ליה, ומשני חי הוא לפיכך גטו גט וסופו למות לפיכך מעידין. מצמת צמתי לגוף, צומתין צורת פנים ואין מניחין לנפוח ולהשתנות. לבתר חמשה יומי, שנפל שם. בשעתא דאסקוה, כלומר תכף שעלה מן הים. אבל אי אשתהי (אפילו) מיתפח תפח, לאחר שמעלין אותו ליבשה ומשתנית צורתו.
<h2>דף קכא.</h2>
מתני'. שיש להם סוף, לקמן מפרש היכי דמי. אשתו אסורה, שמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו דסבר ר' מאיר אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים. לבור הגדול, מים שיש להם סוף הן. לאחר ג' ימים, אלמא יכול לחיות, ובגמ' בברייתא אמרו לו לר' מאיר אין מזכירין מעשה נסים, ופירשו בגמ' שלא ישן ג' ימים וכן נמי בששהה ג' ימים במים נס נעשה לו ופליג ר' יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות במים כל כך ואי (משני) [משום] שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפיק הוו חזי ליה אבל במים שאין להם סוף מודה ר' יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו ומביא ראיה לדבריו ממערה דמים שיש להם סוף הם.
מן הארכובה ולמעלה, אין יכול אפילו יצא משום דחי הוא וסופו למות מהרה ואפילו למאן דאמר טרפה חיה הכא כיון דמים נגעו במכה מחזיקות ומגדילות כאב המכה ומרוב הכאב אין יכול לחיות כי אם זמן מועט.
גמ'. אגמא דסמקי, מקום אגם. כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דאמו, כלומר כיון שהן עומדות במקומן ואינן מים חיים כמים שיש להם סוף דאמו לפי שאינו יכול לשוט בתוכן למרחוק הלכך אם איתא דסליק הוו חזי ליה. גלי אשפלוה, למקום רחוק ומשם יצא. לא יאונה לצדיק כל און, שלא באת תקלה לידו של רב לנדות את רב שילה. ותשועה ברוב יועץ, תשועתי היתה מן המכשול על שנטלתי עצה מן שמואל. למחילה של דגים, שחוטטין סמוך לשפת נהר בין למטה מן המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ויכול לשהות שם יום או יומים ושמא ליום מחר יצא וילך לו. לא שכיחא, לפי שאין שם רבוי דגים ולא דגים גדולים כמו שיש בים ובנהרות שיכולין לחטוט כל כך. נענעתי לו ראשי, כלומר השפלתי לו ראשי ועבר הגל על גבי והלך לו. ינענע להם ראשו, ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהם.
גמ'. קמצורא בעלמא, חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לו שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין, ומשני כך וכך רבנן וכו' (ומאחר) [ומזכיר] שם פלוני ופלוני אלמא קושטא קאמרי ולא שחוק.
משיח לפי תומו, כלומר לפי שהוא מספר והולך מה שאירע לו בדרך ולחברו. חיואי, שם האיש. מאן איכא בי חיואי, מאן איכא מאנשי ביתו שישמע דברי ולא היה שום איש שואל ממנו מתחלה וגם הוא לא היתה כוונתו להתיר אשתו אלא שבא להודיע צערו שהיה מצטער על חברו. לפרשא זריזא, גבור חיל וישראל היה. האלקים אכלוה כוורי לחמא, היה מצטער עליו. מדבוריה דרב נחמן, דאמר אכלוה כוורי ולא אמר מי יתן שיעלה וינצל אזלא דביתהו ואינסיבא.
לגוב אריות אין מעידין עליו, דשמא לא היו רעבין באותה שעה ולא אכלוהו. מעידין עליו, דאגב איצצא שדוחקן כשנפל עליהן ואי אפשר שלא נשכוהו אבל גוב אריות רחב ואינו עומד עליהן.
קטול אספסתא, קצור שחת לבהמתי. שמעה דביתהו, דההוא דאמר גוי עליה קטלתיה. פירות הללו של ערלה הן, כלומר פירות נטיעה הם והם משובחות מפירות אילן זקן. של עזקה הן, שם עיר אחת מארץ ישראל ואם היה גוי זה בחוצה לארץ ומשבחן ואומר מעזיקה הן אין חוששין לומר אמת הן דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרן לו אלא להשביח מקחו והכא נמי לא נתכוון גוי זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו. חבל על יהודי, הספד לעגמות נפש הוא. קולר, חבורה. לכרכום בית תר, כשבאת במצור.
<h2>דף קכא:</h2>
ליורה מלאה יין ושמן, מרותחות על האור מפני שהוא מבעיר כשנפל אדם לתוכו ונתן השמן על האור והבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יכול לצאת ומת. מפני שהוא מכבה, כשניתז על האור כיבהו ואעפ"י שלא יכול לצאת לא מת שנתקררה דעתו ושבתו רתיחותיה כשכבה האש. וסופו מבעיר, דרך בקעת כשמכבין אותה במים להיות חוזרת ודולקת יותר מתחלתה.
מתני'. אפילו שמע מן הנשים, שלא היו מתכוונות להעיד. דיו, ויכול לילך ולהעיד [להשיא] את אשתו. בין שהוא מתכוין, לעדות. בין שאין מתכוין, לעדות.
<h2>דף קכב.</h2>
[לשון הרי"ף מגיטין כ"ט ע"א] ישיאו את אשתו, שאפילו יאמרו הם שהרגוהו בדין נאמנין דלא עבידי בית דין ישראל להתפאר בזה אם לא היה ברור אבל בית דין של אומות העולם עבידי להתפאר ולהתגדל בדברי שקר כדי להטיל אימתן על הבריות. ואע"ג דקיימא לן דכל משיח לפי תומו הימוני מהימן הני מילי מילתא דלא שייך בה, כלומר שאין לחשוד אותו באותו עדות שמעיד לשם כבוד עצמו התם הוא דנאמן אבל הכא בבית דין של אומות העולם אף משיחין לפי תומן אין נאמנין.
מתני'. על פי בת קול, שמעו קול צועקין פלוני מת ולא ראו אדם. גמ'. ודילמא שד הוא, שרוצה להטעות. שראו לו דמות אדם, מתחלה כשצעק ושד יש לו כנפים, ובגמ' מקשי אינהו נמי לאדם איתדמו, ומתרץ דחאזו ליה בבואה, ומקשי אינהו נמי בבואה אית להו, ומתרץ דחזו להו בבואה דבבואה דגמירי בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. דלמא צרה היא, שנשא אשה במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה.
בשעת הסכנה, שאדם מסוכן כגון מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין וסמכינן עליה בכל דבריו שאומר אני הוא פלוני בן פלוני הכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר.
[לשון הרי"ף] המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים, שהרי יש לו קול ולקוחות גופייהו אינהו אפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מגברא דאית ליה בעל חוב שכל קרקעותיו משועבדין לו תחלה, אבל מלוה על פה אעפ"י שיש שם עדים לית ליה קלא דכיון דלא היו רשאין לכתוב עליו לא היו יכולין להודיע לחבריהם שיש לפלוני חוב על פלוני והלכך כיון דלא אפסידו הלקוחות מקחן מקח ואין רשאי לטרוף מהן. זאת אומרת, חוזר על המשנה אלו הן הפסולין משחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, הא עדות שהאשה כשרה הן כשרין לה וקאמר רב מנשיא זאת אומרת וכו' הכי סבירא ליה לרב מנשיא הא דדייקינן הא עדות שהאשה כשרה לה אף הם כשרים לה אמשחק בקוביא ואמפריחי יונים לחודייהו דפסולים מדבריהם אבל מלוה ברבית וסוחרי שביעית דפסולי עדות דאורייתא נינהו פסולין לעדות אשה. שהן בחזקת קיימין, ונשי כהנים שיצאו משם מותרות לאכול בתרומה ובנות כהנים נשואות לישראל שיצאו משם ונשארו בעליהן במצור אסורות לחזור לתרומת אביהן לפי שבעליהן עדיין הם חיים. חומרי חיים וחומרי מתים, בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא יאכלו בתרומה.
מתני'. נומיתי לו, אמרתי לו וכן הדברים כאשר אמרת שכולן חלוקין עליו. משובשת בגייסות, ואיני יכול לילך אצלכם ולהעיד מה ששמעתי. אמרו לו, לר' עקיבא שאמר לא על פי אשה. נימת להם, אמרה להם. ולא תהא כהנת כפונדקית, כלומר וכי לא תהא כהנת מיוחסת נאמנת כפונדקית גרועה זו, ובגמ' מפרש מאי גריעותה. אמר לכשתהא האשה כפונדקית, מראה פנים לדברים כמו שעשתה הפונדקית שהיתה משיחה לפי תומה והראתה להן מקלו ותרמילו וקברו והלכך דין הוא שיאמן דבורה ובכי האי גוונא על פי אשה מודינא לכם אבל במתכוונת להעיד אין אשה נאמנת שלא הקלו חכמים כל כך בעדות אשה אלא שהאמינו בה עד אחד שהוא ראוי להצטרופי בעדות אחרת.
<h2>דף קכב:</h2>
גמ'. מאי גריעותה דפונדקית, סלקא דעתא דפונדקית ישראלית היתה ומשום הכי פריך ליה וכי היכי מצינו שיהו כהנות נאמנות יותר מישראליות, ומשני דהאי פונדקית גויה היתה משיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וכו'. והא איו חבירנו קאמרינן לה, אלמא לאו משיחה לפי תומה היתה. כיון דחזיתנהו בכתה, והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה לבכות.
